תמרות עשן: עיתוי דפוק, סדרה ברמה
על אף שפרק הפתיחה היה איטי להחריד, וניכרו בו מאמץ להעמיס סאב-טקסט ופינות לא מהוקצעות, "תמרות עשן", מסתמנת כדרמה של עונת השידור הנוכחית
תמרות עשן צילום: ינאי יחיאל
העיתוי לא יכול היה להיות דפוק מזה: המהלך הכל כך חשוב מבחינתה של "הוט", השקת שלושת ערוצי הסדרות שסוף סוף מספקים מענה לערוצי הסדרות של "יס" נפל על המלחמה, על הכניסה לפעילות קרקעית, על היום שבו החלו להיפגע חיילים.
זה הזמן שבו הטלוויזיות תקועות על העדכונים השוטפים בערוצים הגדולים, ולא בטוח שלצופה הסביר יש סבלנות או מצב רוח להשקיע בתכנים אחרים. ואולי, אחרי יותר משבוע של דיווחי גראדים, זאת דווקא הזדמנות לעשות בדיוק ההיפך: לצאת לחופשת מסך קצרה, אל עבר המחוזות שנדמה כי התפוגגו מן העולם גם בימי שלום-מחוזות הדרמה דוברת העברית.
מכל היבט שלא תבחרו, "תמרות עשן" היא הדרמה של עונת השידור הנוכחית. היא יקרה מכולן. היא יוצאת (הגיע הזמן) מהגבולות המעיקים של התל-אביביות השחוקה. היא מתרחקת מחוק הברזל של התסריטאות: "כתוב קודם כל על מה שאתה מכיר", שיצר נחשול של סדרות יחסים-בגידות-דיכאון-בורגנות שהפך את דרמת המקור לשבלונית, וזירז את הדחתה לטובת הריאליטי. היא פונה לבדיוני, לסוריאליסטי ולמעורר אימה - לראשונה מאז "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" של הערוץ הראשון, מלפני 20 שנה. היא, כמו שנהוג לומר כאשר נגמרות המילים הטובות, "מושקעת".
מעשה בקיבוץ דמיוני בגולן, תמרות עשן שמו, שבוקר אחד נעלמים מעל פני האדמה כל תושביו, שמאוחר יותר מתברר כי כולם מאמינים בכת לא ברורה המובלת על ידי מנהיג מדובלל. מאחור נשארים רק כלבים נובחים, צמידים שענדו חברי הקיבוץ, והרבה סימני שאלה. כדי לסייע לפענח את התעלומה, מוזעקת לצפון הרחוק חוקרת קשוחה מהמרכז. לצד השוטרים המקומיים הספקנים, ועוד כמה דמויות צדדיות הזויות, תנסה החוקרת לגלות לאן נעלמו הקיבוצניקים.
יקום מקביל
כמובן, העירוני המתוחכם שמוזעק לאיזור הספר ההזוי ונתקל בעולם סוריאליסטי הוא סיפור מסגרת משופשף מאוד, שמלווה את הטלוויזיה מאז ימי "טווין פיקס" ו"חשיפה לצפון". יחסית, זו עבירה נסלחת. ל"תמרות עשן" מגיעות מחמאות על הדרך שבה עוצב בה מעין יקום מקביל.
זאת ישראל, אבל לא ממש ישראל. אין במציאות מדים כמו אלה שלובשים השוטרים בסדרה. אין קציני צבא שנראים כמו ששי אביבי נראה בסדרה, ואין קציני משטרה שמצוידים בשפם מסולסל כמו זה של צחי גראד. ובאמצעות צילומים יפהפיים, מצטייר הגולן כמקום תלוש מהזמן והמרחב, מאיים
ומפחיד.
הבחירה באימה-לייט ומסתורין מצוינת. חוויית הצפייה-הנוף המרהיב, איכות הצילום, פס הקול - ברמה או שתיים מעל רוב מה שהיכרנו בארץ. ובכל זאת, "תמרות עשן" קצת נופלת בדבר הבסיסי: בתסריט. פרק הפתיחה איטי להחריד.
וכמו בעבודת גמר, ניכר ניסיון להעמיס בכוח סאבטקסט בכל פינה. צע"ר, קוראים למושב השכן לקיבוץ. וזה מצטרף לשמות כמו בת-קול וקפקא, החוקרת. ולהרבה מדי מבטים רבי משמעות שנועדו ליצור רושם שכולם מסתירים משהו. המון הושקע באריזה, בתחושה האיכותית של המוצר, כשבדרך נשכחו פינות לא מהוקצעות.
שי אביבי בתמרות עשן צילום: מתוך התוכנית
למשל: עירד, דמות של קב"ט מטעם עצמו, אומר לחוקרת המשטרה: "הטורבינות האלה אמורות לייצר 600 מגה-וואט, שזה אמור להספיק ל-20 אלף אנשים". אז ככה - באמצע הקיץ האחרון, כשנשבר שוב שיא צריכת החשמל הארצית של ישראל על כל שבעת מיליון תושביה, הוא עמד על קצת יותר מעשרת אלפים מגה-וואט.
לעירד, עד כמה שדמותו אמורה להיות הזויה, התסריט שם בפה נתונים מופרכים, שעין עורך היתה חייבת לנפות. זה, לצד פישולונים דומים נוספים, לא הולם את הסטנדרטים שנדרשים מהפקת דגל. למרות הכל: אי אפשר לא להמליץ על "תמרות עשן". בואו נסתפק במילה "מושקעת".
נא להמתין לטעינת התגובות
