קיס קיס בנג בנג: אביעד קיסוס יורה לכל הכיוונים
בשנת 99' נכנס למערכת "רייטינג" בחור צנום בעל מבט רעב בעיניים ומקלדת נוטפת ארס. תשע שנים אחר כך, בגיל 30, הוא מוביל את "Y בעשר" לניצחון היסטורי, מכניס את "אינסטינקט בסיסי" להילוך גבוה ומתכרבל עמוק במיינסטרים. רק אל תקראו לו "הומו מחמד"
אני לא צריך לגור במרכז תל אביב. לא באמת רוצה להיות קרוב לריף ראף. והנה, בטח יצאתי לא מעודכן. מה, אני אלך לקנטינה? אני מעדיף ארוחה אצל חברים. התברגנתי. כשאתה צעיר יש לך כוח ללכת למועדונים. וגם כשאני הולך למועדון אני לא שואל את עצמי מי הבחור שאכיר הערב או האם הוא יהיה אהבת חיי".
נכון. אתה יכול לשאול את עצמך האם השירותים במועדון נקיים מספיק.
"סקס בשירותים?!". זהו. עכשיו הוא מתפלץ סופית. "השתגעת? אני? על מה את מדברת? אני? שקשה לי עם צלחות בכיור? מה זה חוסר האחריות הזה?! אני מעדיף להכין עוף בבמיה ולקרוא 'אישה בורחת מבשורה'. נו, אני נהדר".
אז זה אביעד קיסוס, מהדורת חורף 2009: פרוע כמייבש כביסה. אקזוטי כעוף בבמיה. בורגניסטי לפרצוף. גר בפרבר צפוני של תל אביב. מקפיד על תזונה נכונה ואשטנגה יוגה. אבל אל תטעו - הטפרים המושחזים עדיין שם.
קיסוס, אחד הטאלנטים היותר מוכשרים על המסך שלכם, פשוט נהנה לשחק אותה. במסגרת אותו משחק הטעיות הוא גם נורא רוצה שתחשבו שהקריירה שלו, שאותה בנה בחריצות, היא משהו שבא לו נורא בקלות, על הדרך, אל תשאלו. האמת הפוכה.
קיסוס עובד בשנים האחרונות קשה מאוד במכרות התקשורתיים. מאחוריו קריירה ככותב ארסי וסגן עורך ב"רייטינג" (היי), ובהמשך בתוכניות פריים-טיים דביקות לעתים ("דייט לסטרייט" ו"בעירום מלא"), וככותב בתוכנית "שולץ". במקביל הוא מגיש את תוכנית הבוקר עם טל ברמן ברדיו תל אביב.
בחודש האחרון עלו שתי תוכניות בהנחייתו: "Y בעשר", תוכנית הבידור של הלוויין והנמסיס הצעירה והכוסית של גיא פינס, שאותה הוא מגיש כבר ארבע עונות, ו"אינסטינקט בסיסי" בערוץ 2, לייט-נייט חדשה וחמודה להפליא המארחת את
אבל אם נחזור רגע ל"Y" - לאחר עזיבתה של הילה נחשון, זוגתו למסך, לטובת סדרות טראש על כדורגלנים, נותר קיסוס סוליקו כמגיש כדי לתת בראש פעם אחת ולתמיד להגמוניה הפינסית. והוא משלם בזיעה. למרות זאת הוא בוחר בפאסון של מי שבסך הכל נהנה משנינויות על סלבז ורק במזל מקבל על זה כסף. "גיליתי את הגאונות שבשטחיות", הוא מסתלבט. "ובואי נודה - יש עבודות מסובכות משלי. מלא. אני ממש לא עודר אדמה או מגלגל סלעים".
הנה, אתה עושה את זה שוב.
"מה?"
בוא נפתח את הקשקוש הזה של "הכל בא לי בקלות". אנשים שעובדים איתך אומרים שאתה עובד קשה מאוד. למה להמשיך עם הפסאדה של מי שמלהג על שטויות שמעניינות אותו והתמזל מזלו לקבל על זה כסף?
"לא, לא. זה לא מיצג שווא. אני מעדיף מנוחה על מאמץ. אני לא נושא את דגל הוורקוהוליות".
ובכל זאת?
"אין מישהו שדברים באים לו בקלות, בייחוד לא במקצוע הזה, כי הוא תובעני מאוד. היום אני כבר רוצה שיחשבו שדברים שאני עושה הם טובים, לא שהם באים לי בקלות. אני נותן לך עכשיו משפט של זקן - עבודה קשה מאוד היא המתכון. לכל אחד יש את הרגעים שהוא סתם מבריק, והיו לי כמה כאלה, אבל בדרך כלל קמים בבוקר ופשוט עושים את העבודה".
לגבי "Y בעשר" קיסוס עולה על גדותיו מתשבחות ולוקאל פטריוטיזם. ובכל זאת, התחושה היא שכל עונה מאיימים שם לבעוט בעכוזו של גיא פינס, ואפעס, זה לא ממש מצליח להם. "אוי, לבי הזקן לא יעמוד בעוד שאלה על גיא פינס", הוא מתלונן.
"על מה את מבססת את הטענה הזו? זה לא נכון. יש נתוני רייטינג, יש מדדים נחשבים, יש סטטיסטיקת סקופים בלתי כתובה, הישגים עיתונאיים - אם את מוכנה לקרוא לזה עיתונות, אני בשמחה קורא לזה ככה - דה אס ווז קיקד וההגמוניה אכן נשברה. מה, כי פינס זוכה במסך הזהב? יש שם יותר כסף, והיכולות שלנו להתחרות תקציבית היא מוגבלת בשלב זה".
ובכל זאת, שיניתם הרבה מעונה לעונה. זה מפריע להתגבשות המותג. אתה בעצם הציר שסביבו הכל משתנה.
"להיות הציר זה משהו שב'Y בעשר' ישמחו לחתום עליו. השינוי המהותי היה עזיבתה של הילה. הצטערתי מאוד שהיא עזבה. אני גם אדם איום ונורא בהתמודדות עם שינויים. כשמזיזים לי את הגבינה במילימטר אני מתפרק לחתיכות. מעבר לזה, נעשו דברים, הם מוצו והמשכנו הלאה. בעיניי זה כן מותג".
מה עשיתם העונה כדי לחזק את המותג?
"מבחינתי זו תוכנית חדשה. זו רק עונה רביעית, ולכן יש פריבילגיה לערוך שינויים, ועדיין יש רעב וניסוי וטעייה. אפשר לראות אבולוציה - העונה יש אולפן חדש ויותר פינות וחידושים. אני יודע שמדובר בתחום שקל לזלזל בו או להתייחס אליו כגילטי פלז'ר, אבל בשנים האחרונות האייטמים שאנחנו עוסקים בהם מגיעים למהדורות החדשות. אז יש לנו הזכות לעשות אותם בכל הרצינות. גם מהדורות החדשות הבינו שהיום אתה לא יכול לדבר על ציפי לבני בלי שנייה אחרי כן להזכיר את 'האח הגדול', כי התחומים התערבבו וזה חלק מהעניין".
מה זה דורש מכם?
"לעבוד קשה יותר, להביא עוד זווית, להסתכל על הדברים בצורה יותר רוחבית. צר לי אם אני נשמע כמי שמפרט סמינריון, אבל ציטוט של מדונה הוא לא תלוש, הוא חלק משורת ציטוטים ארוכה שלה. ובעבודה הזו יש עונג ושמחה אמיתית. גם אם לא מזה אצמח להיות האדם האינטליגנטי שאני שואף להיות. 'Y בעשר' מביאה את השמחה הזאת בצורה חכמה ומודעת לעצמה ולא בצורה עמומה ומתלהמת ומתלהבת".
ומה היתרון היחסי שלכם כיום על "ערב טוב עם גיא פינס"?
"אני לא צופה מספיק באדיקות בתוכניתו כדי לענות".
לא מאמינה.
"בתחילת הדרך צפיתי בזה, בעיקר כדי לוודא ששום דבר ממה שאנחנו עושים לא נופל ממה שהוא עושה, ולשמחתי גיליתי שלא רק שאנחנו לא, אלא שלדעתי - המשוחדת ולפיכך הבלתי רלוונטית - אנחנו טובים בהרבה. יש להם מערכת מצוינת. היתרון שלנו על גיא פינס הוא ברעב. אצלנו רוצים להתאבד על אייטמים. מעונה לעונה אנחנו מצטיידים באנשים שכישורי ההתאבדות שלהם טובים יותר".
והעובדה שהכל כרגע תלוי בך מלחיצה?
"אין לחץ. נוח לי במקום שבו אני נמצא, בסך הכל אני אוהב את מה שאני עושה".
כשמניחים רגע בצד את פסאדת נער השעשועים הבורגני, שקיסוס מחבב, קל לראות שהקריירה המטאורית שלו היא סוג של סטיית תקן. מי שהתגלה כשהיה סדרן בסינמטק ועשה את הונו התקשורתי הראשוני ב"רייטינג" ממינונים מדויקים של גועליות, כישרוניות ושנינות (שנשמרו גם ברדיו), הפך בגלגול הטלוויזיוני לתמנון מיינסטרים.
קיסוס אולי לא יאהב את זה, אבל גם עניין המגדר שיחק כאן תפקיד. כהומו מוצהר, הוא שובץ בתוכניות שיש בהן טייפ-קאסט מסוים מאוד, כמו "דייט לסטרייט" ו"בעירום מלא", בתור ההומו השנון אך האמפטי והלא מזיק, שניטלו ממנו ציפורניו החדות. מעין קארסון קארסלי מקומי. מבחינתו אין פער בין הפרסונה המיזנתרופית שלו ברדיו ובין ההומו-החבר-הכי-טוב שמסייע לנשים דשנות לאהוב את גופן ב"בעירום מלא".
"שאשבע ששני הצדדים הם צדדים שלי?", הוא מזדעק, "הרבה התחילו בחתרנות והתקדמו למיינסטרים. לא תכננתי את זה. הקריירה שלי היתה נונשלנטית. כשהתחלתי בטלוויזיה הייתי נבוך כשהזכירו לי את עברי בעיתונות. זה יוצר רושם של וונאבי, תראו איך הוא חצה את הקווים.
היום אני גאה שעבדתי בעיתון. זה יתרון עצום על הרבה מהקולגות שלי מבחינת יכולות ההעמקה והמשמעת המקצועית. עיתונות עושה אותך חכם ורציני ואובססיבי, אבל אז אפילו אני עיקמתי על עצמי את הפרצוף. התייחסו למעבר הזה שלי בזלזול. החטיפו לי על המשת"פיות. אולי ציפו שעד יומי האחרון אקבל 5,000 שקל לחודש בעיתונות, עד שאכתוב את הרומן הישראלי הגדול. איכשהו החיים התגלגלו אחרת".
התגלגלו למיינסטרים.
"תמיד שאלתי את עצמי האם אני אוהב את זה, האם זה משקף את מי שאני והאם זה מכבד אותי. אתה יכול לעשות תוכניות חתרניות שמשודרות בשעה שאף אחד לא צופה ולהיות צודק, ויש אסכולה שנייה של לעבוד במה שאת מכנה בזלזול 'מיינסטרים', להגיע לקהלים רחבים יותר ועדיין לשמור על עצמך בפנים. ואני נמצא שם. אני עדיין לא צביקה הדר. אני חותר להיות במקומות שיקדמו אותי".
ואיך תסביר את הפער התדמיתי?
"קל להגיד 'איך ברדיו אתה מדבר כאלה שטויות ובטלוויזיה אתה מנחה'? הדמות הרדיופונית לחלוטין קיימת בעבודה שלי בטלוויזיה. בערוץ 2 זה עניין של מינונים. וגם ב'Y בעשר'. עובדה שרוצים אותי שם, ולא בגלל שהתעריף שלי נמוך. לבוא ולהגיד הומו מחמד זה הומופוביה ליברלית. יש שם קצת יותר מזה. זה לא מין 'צריך הומו? אסי ועברי לא פנויים? ניקח את אביעד'. כל אחד מביא איתו משהו. אסי נמצא במקום שהוא נמצא כי הוא מתאים ומוכשר לזה, וכנ"ל אני".
עם המצלמה אתה חי בשלום?
"את העונה הראשונה של 'דייט לסטרייט' הייתי רואה בעמידה, ואז אם לא הייתי מסוגל לסבול את עצמי הייתי רץ לחדר אחר. אני לא עושה את זה יותר. בצילומי הדייטים שתיתי יין עד שהשיניים שלי נהיו סגולות. אולי כדי להשתחרר. כמו עיירה שניצבת בפתחו של הר געש, היחסים עם המצלמה הם עניין מפחיד. אתה קצת חושש שזה יתפרץ, אבל בשלב מסוים אתה מגלה שזה יפה ומכניס כסף מתיירים".
ולקח לך זמן לגלות את זה.
"בהתחלה הייתי זוועה. עשיתי את המוות לעצמי ולכל מי שסביבי. לא הבנתי איך העוויות קטנות בפנים או תנועת יד יוצאת בטלוויזיה כאילו שאני עושה את פירואט חיי. עם הזמן אתה לומד לנקות את המניירות ומתקבל משהו שקרוב לעצמך ועובר מסך. זה קשור גם לזה שאנשים התרגלו לחזות הומואית בטלוויזיה. ועדיין, אם אני אעשה תנועה מאוד הומואית, זה מה שיזכרו. מה זה משנה כמה ידיים יניח דודו טופז על האורחות שלו? זה לא נחשב מול חצי תנועה שהומו עשה בטלוויזיה. ישר הוא נהיה 'ההומו של הטלוויזיה'".
אפרופו הומואים בטלוויזיה - רון מיברג כתב עליך פעם: "לא ברור מדוע ההומו הטלוויזיוני הממוצע צריך להיות פארסה קומית על הסטריאוטיפ ההומואי".
"נו, באמת. שימשיך ליטול תרופות נגד דיכאון שעה שאשתו מאיירת את זה. כולה ליקק מגף של ספרינגסטין בשנות השבעים. שטויות. אני לא חי בשביל המיברגים. אם המציאות היתה מציאות מיברגית של סטריאוטיפ ותו לא, הרי שלא הייתי ממשיך לעבוד, כי סטריאוטיפ מטבעו מתיישן. אני כנראה מצליח להביא ערך מוסף מעבר לקולי הגבוה, למניירות המוגזמות ולנשיות הבלתי נסבלת שלי. כולנו טיפה קורבנות של הייצוג הציבורי הטלוויזיוני שלנו".
אז אתה לא רוצה להיתפס כהומו על המסך, אבל הבחירות שלך בטלוויזיה היו בטייפ-קאסט הומואי לחלוטין.
"נכון. אני לא באמת מתנתק מזה. אבל 'דייט לסטרייט' היתה הצעה שבחנתי כמו שהיא כי אהבתי את התוכנית. אני לא משלה את עצמי, אני יודע היטב מה היו המרכיבים של 'דייט לסטרייט' ולמה 'בעירום מלא' לקחו מנחה הומו".
למה?
"כי הוא יגרום לאווירה נינוחה יותר".
ממה אתה נהנה יותר, מרדיו או מטלוויזיה?
"אולי אתחרט שאמרתי את זה, אבל הרדיו זו אהבת חיי. אני מאוד אוהב לעשות את 'Y בעשר', אבל ברדיו יש התרגשות".
כי לא רואים אותך? יש איזו נינוחות בעובדה שאתה יכול להגג בזמן שאתה פוכר בין אצבעות הרגליים של טל ברמן?
"דבר שקורה כל הזמן, אגב. טלוויזיה, בגלל שהיא עסק יותר מורכב ויקר, כוללת הרבה פילטרים. הכל נפלא שם, אבל מספיק שהתאורה לא משהו וכולם יזכרו שנראית כמו איש העטלף. ומובן שהכל עובר עריכה, שיווק ואלף ואחת תופעות לוואי. אין דרך לעשות טלוויזיה נטולת קפאין. תמיד יש שם איזשהו ממריץ. ברדיו יש הרבה פחות פילטרים".
בתור אדם שעוד חודש יחגוג את יום הולדתו ה-30, קיסוס מרשה לעצמו לא רק להתקין עוף בבמיה אלא גם להתקין אפליקציה בריאה יותר לחיים עצמם. "אני בתקופה פחות מרירה כי אני שלם עם עצמי ועם מה שאני עושה. כל חיי אני בין שואה לתקומה. אבל אין לך ברירה אלא ללמוד בשלב מסוים לחבב את רובך. הפסיכולוג שלי עשה עליי עבודה ממש טובה. והעבודה בטלוויזיה עזרה לזה. ובכל זאת, אני אדם שמביט פנימה לא מעט".
ומה אתה רואה?
"אני עלה נידף, שבר כלי, בפנים הכל ברדק. בחוץ הכל מילים יפות. עם הזמן הבנתי שדברים שאני חרד מהם הם מוצדקים ובעלי משמעות. אבל כיום זה לא מנהל אותי. זה עדיף מהגרסה הנוראה של זחיחות יתר שמאפיינת לא מעט אנשים ברדיו ובטלוויזיה. אני לא אדם נטול אגו. ועכשיו אנשים יגידו 'הוא מדבר? הפרימדונה הזו?!'. אבל אני לא דיווה. אני מתעקש על דברים חשובים ועושה את זה רוב הזמן בחן. אני מנסה לחנך את עצמי לא להרוג ג'וקים בעזרת אם-16".
קיסוס גדל בכפר סבא. "הייתי ילד שמדבר לעצמו ברחוב, והיה לי עולם פנימי עשיר למדי. בגיל 17, כילד נוגה ועצוב, היה לי קשה עם שאלת ה'מה יהיה איתי', והאם הכל יהיה בסדר אם וכאשר אני אצא מהארון".
ומה ענית?
"עניתי שאני לא יודע. המזל הוא שבהדחקה אני איום ונורא. אני אדם היסטרי, שלא מסוגל לדחות סיפוקים, שחייב תשובות מיידיות. חייב תמיד לדעת מה יהיה איתי. כבר בגיל צעיר יצאתי מהארון והייתי צריך להתמודד עם זה. אין לי מושג איך בגיל 17 היה לי האומץ - שלא לדבר על זה שלא היה לי מגע כלשהו עם גבר - לבוא להוריי ולהגיד להם שאני הומו".
איך ידעת?
"גברים הם לא גבינה לבנה. זה לא שיש 200 אופציות ואתה צריך לבחור את הטעם שאתה אוהב. בעצם, יש גברים שהם כן גבינה לבנה. אבל אני לא יוצא איתם הרבה. בקיצור, מכיוון שיש בעולם שתי אופציות, נשים או גברים, ומכיוון שבגיל 17 כך או כך אתה חרמן, פשוט ידעתי. הייתי בפאניקה. יצאתי מהארון והלכתי לטיפול פסיכולוגי".
ואיך אתה מגיב, כאיש תקשורת, למשחק שבמסגרתו אנשים מתראיינים מסביב לנושא, בלי לצאת מהארון?
"זה בעיקר מעורר את רחמיי. אם יש מישהו שסבתו עלולה להתפגר אם ייצא מהארון אז שיסתום. אבל יש ניואנסים. אתה יכול לא להתראיין כדי שלא יחשפו חייך. אתה יכול להתראיין וללכת מסביב, שזה חצי לגיטימי. הכי גרוע זה להגיד 'היו לי שש בחורות בשנה האחרונה'. אנשים צריכים לקחת בחשבון שהאמת נמצאת שם ושהשקר שאתה מספר יוצר הסתרה".
זכותם, לא?
"אחר כך יש ילדים שמפחדים לצאת מהארון באזורי חיוג שלא נדע. ואני לא מתחשבן עם האמנים שנמצאים בארון. אני אומר בסדר, זה קשה, אבל מי שרוצה מוצא את הדרך האלגנטית".
איפה אתה אוחצ'ה איומה ונוראית?
"אני הומו איום ונורא. אוחצ'יות? אני לא הדבר הכי גברי עלי אדמות. כשאני לא מרוצה יש לי פרצוף חמוץ כזה שהוא הוא הסטריאוטיפ ההומואי. ויש לי חיבה לקרמים בודדים אבל יקרים. אני מתעורר מוקדם בבוקר, אז אני חייב לשים משהו על הפרצוף כדי שלא איראה כמו בולדוג בן 25".
כבר שנתיים וחצי הוא לבד, אחרי פרידה ממי שהיה בן זוגו במשך ארבע שנים, עירד אשל. "עכשיו אני יכול להגיד שהשברים מאחוריי", הוא מתפייט. "זה היה כל עולמי, עד שזה הסתיים. ואז אתה מבין שיש עוד קצת עולם, טיפה, בקטנות. זה נגמר יפה. שנינו היינו מאוד גאים בעצמנו על הדרך הבוגרת שבה הסתיימו היחסים. יש לי ערגה לדברים הקטנים, כמו לצאת ממסיבה ולהיכנס לאוטו ולרכל על כולם. עצוב שבסופו של דבר הכל מתגמד לערימת תמונות וכמה שירים ששמעתם. אולי צריך יותר זמן כדי להתגעגע לזה".
איך אתה בלבד?
"אני טוב בלבד. אני לא צריך להכיר אנשים. צריך להכיר איש. לא צריך המון דגים בים. עדיף דג קטן המוכן לפי טעמך האישי. בכלל, מי אמר שמונוגמיה היא שיטה טובה? מי אמר שהסטרייטים הנהיגו את השיטה הטובה ביותר? אצל הומואים כשרע לך אתה הולך. כשטוב אתה נשאר".
מה עם להיאבק על הזוגיות?
"יש מי שיגיד שזו קלות בלתי נסבלת ושלא נלחמים. אני חושב שנלחמים אניוויי. ב'בעירום מלא' ראיתי הרבה הזנחה של נשים נשואות. עצוב לראות נשים שאומרות לעצמן 'יש לי ילדים ובעל ומשכנתה ולא בא לי יותר להשקיע בעצמי'. זה גרם לי לפקפק בשיטה הסטרייטית. גם אני השמנתי בזוגיות. יורד גשם ואתם מתחת לשמיכה, הרי לא תלך למכון כושר".
השמנה. כרס. אלה נושאים שאתה חוזר עליהם לא מעט. היתה לך פעם הפרעת אכילה?
"לא. אבל כשעשיתי את 'בעירום מלא' הרגשתי שאולי בשוליים יש לי דפיקות שמזכירה לי את הנשים שם. בחלק גדול מהיממה התעסקתי במה אני אוכל ומתי. אני קצת נודניק בנושא הזה. אתה עובד במקצוע שהכל נראה לעין, וצריך להצליל אותך יותר כדי שלא יראו שגידלת כרס או סנטר נוסף. אני מפקח על מה שאני אוכל. בשנתיים האחרונות אני נהנה לאכול אוכל בריא ומאוהב באשטנגה יוגה. ספינינג עשיתי תקופה, אבל משהו בנסיעה הזאת לשום מקום נותן את אותותיו במצב הרוח".
הצהרת בעבר שאתה רוצה ילדים.
"כשהייתי בזוגיות רציתי ילדים. קצת התבלבלתי בין זכותי הלגיטימית לעשות את זה לרצון אמיתי. כרגע זה לא קוסם לי. אני גם רואה שחסרה לי התכונה הזו של אהבת ילדים באשר הם. אני מוקסם מילדים, אבל מאוד ספציפיים".
הגיל שלך מעסיק אותך?
"לפעמים מוזר לי לחשוב על זה, אבל אין חשש. זה נראה לי יופי, הרבה יותר מ-20 או 25. מה שכן, התחלתי ללבוש חולצות מכופתרות (צוחק). מדובר במערך נפשי מורכב. עמדתי מול המראה ותהיתי אם זה לא קצת מוגזם. ואז אמרתי לעצמי 'אתה בן 30, לך על זה! תיהנה מזה!'. לבשתי חולצה מכופתרת והנה, השלמתי עם הגיל. ואני גם נראה בזה טוב".
"כחול מתנ"ס, גוון שהחברה המודרנית צריכה להקיא משורותיה, דווקא בו בחר השבוע יקירו של העריץ, טל ברמן, ובכך רשם אכזבה ראשונה לעונה זו" (אביעד מתנקש בפרטנר העתידי, גיליון 30, 12.1.00)
"סלחו לי על המטאפורה הגועלית, אבל ראסל קרואו המעוך נראה כאילו מישהי התיישבה לו על הפרצוף ושכחה לקום" (אביעד שוחט את מיסטר אוסקר, גיליון 143, 13.3.02)
"דווקא מירב גרובר, השחקנית המוצלחת ביותר ב'שבתות וחגים', נידונה לשאת על כתפיה את דילמת הקלוריות המתבקשת. התוצאה בפועל היא שגרובר משוטטת על המסך שעות ארוכות, לבושה בבגדים בלתי מחמיאים במתכוון, ושואלת את סובביה 'נכון שאני נראית רע?'. אל תהיי עצובה, יקירתי, כולכם נראים רע" (אביעד משסף את "שבתות וחגים", גיליון 33, 2.2.00)
"איך היא בדיוק תתמודד עם תינוק? תיכנס לאחד מהתקפי החרדה שלה, שבהם היא מדברת מצחיק ומשפשפת לעצמה את המצח? ומי יחתל בדיוק את היילוד האומלל? רוברטו קוואלי?" (אביעד מנבא שחורות לתינוקה של קארי בראדשו, גיליון 151, 8.5.02)
"הכל ספוג בסרקזם כל כך כבד, עד שברגעים הנדירים שבהם מספקת מיכאלי סיבה טובה באמת לקום בבוקר, מוכתמת גם זו באירוניה פעורת העיניים שלה, ואתה מתחיל את היום בתחושה כנה כי אולי עדיף היה שלא היית נולד" (אביעד קורע את תוכנית הבוקר של מרב מיכאלי, גיליון 186, 8.1.03)
"מערסית פופ לטינית הורסת הפכה לופז לשפחת היפ-הופ שמנמנה, אשר שבה ומעוללת רמיקסים גועליים לשיריה, שאותם היא מגבה בקליפים כעורים. אני לא יודע בדיוק עם איזה גטו-ראפר היא בדיוק מסתובבת עכשיו וכמה חזק הוא מזיין לה את הצורה ואת המוח, אבל ג'ניל'ה שלי פשוט איבדה את זה. לגמרי" (אביעד חותך את ג'ניפר לופז, גיליון 146, 2.4.02)
"דיין באמת ובתמים התכוונה להגיש תוכנית רגילה למדי, באותם עניינים קבועים, כששערה דולק כמנורת הלוגן. שובי לשטני, אילנה היקרה, משום שעוד תוכנית אחת כזאת וכל צופייך הדעתניים יתעוורו לנצח" (אביעד זועם על הבלונד של אילנה דיין, גיליון 37, 1.3.00)
"אנשים שלובשים חולצות בצבע בז' אינם ראויים לשום פרס. על מה הפרס? על שום שמוחם מלא בכל כך הרבה פרטים אפורים ולא חשובים עד שלא נותר בו מוקם לחוקים הבסיסיים של מלאכת ההסתרקות? ומה הם בדיוק יעשו בכל כך הרבה כסף? ינחשו מאילו עצים הוא הופק?" (אביעד מתמרמר על מתמודדי "הכספת", גיליון 57, 19.7.00)
נא להמתין לטעינת התגובות
