מדף הספרים של שלומית כהן-אסיף
ספרה ה-50 של שלומית כהן-אסיף "שריקת הברגולים" ראה אור בהוצאת ספרית פועלים ועוסק בפיל שניצוד ביער ומובל לאילוף. כהן-אסיף כותבת על ספריית הנפש שלה, שהורכבה בראשית הדרך מנמלים וחיפושיות
האמנתי לכל מה שכתוב שחור על גבי לבן. וגם היום אני מאמינה בנס ובקסם. מאמינה שספר טוב מסוכך עלי ומחביא אותי בתוך בועה להבריח אותי מן המציאות. ספר ועוד ספר, אבק ועוד צהוב, כך נולדה ספרית הנפש שלי, שעיצבה את המהות המצטברת שלי, את היקף המחשבה שלי ואת מפת הוורידים שלי.
ספר האגדה - ביאליק ורבניצקי
שבת בבוקר. אבא קורא לי מן הספר וגם מסביר. ספר שמן וכבד. שבת בבוקר אבא מקלף לי תפוז והקליפה הופכת לשרשרת כתומה והוא מזדרז לתלות לי אותה על הצוואר. ואני שבויה בסיפור, במילה, בפתגם. מאז לאגדות חז"ל יש ריח של תפוזים וקול של אבא.
מדי פעם אני רוכשת את הספר מתנה לאנשים שאני אוהבת. ועכשו הספר פחות שמן, נמכר בחנויות בשני כרכים. וגם לעצמי רכשתי במתנה את שני הכרכים. אבל ברגעי געגוע, אני מתעקשת לדפדף דווקא בספר השמן, עם כתמי התפוז.
אמיל והבלשים - אריך קסטנר
אני עושה אן-דן-דינו בין "אמיל והבלשים" ל"אורה הכפולה". אמיל חבר ילדות שלי, הספר, הסרט ההצגה... והיו רגעי פחד בספור הזה... נדבקתי בהם. לעתים קרובות נסענו שתי אחיותיה ואני ברכבת מתל אביב לעתלית. בתחנה המתינו לנו הדודים... ואני הבטתי בחשדנות בכל נוסע... אולי מישהו מהם הוא האדון בעל המגבעת הקשיחה, הגנב-נוכל ההוא, גרונדיס, שיש לו הרבה שמות. לו היו לי שטרות כסף ודאי הייתי מהדקת אותם בסיכה, כמו אמיל, אבל רק מטבעות היו לי...
בשכונה שלנו התגוררה אסתר טישביין, תמיד חשבתי שהיא הדודה של אמיל. ידעתי שיום אחד ודאי יבוא לבקר אותה (אולי בקיץ? אולי בחנוכה) וכך אוכל להתוודע לחבר שלי, ששמו אמיל.
שירי זלדה
משוררת שידעה לצייר את השירים שלה במכחול דק, בצבעים של אור ושל שמיים. אולי האמונה מחברת ביני ובין זלדה. אם אחת ממהויות השירה זו נחמה, אז שיריה זלדה מספקים לי את הנחמה הראויה ברגים של מצוקה. לא אחת קראתי שיר זה או אחר שלה והצטערתי שהעיפרון שלי לא כתב אותם.
מדי פעם אני מצטטת לעצמי מן הזיכרון: "בקפיצת הדרך/ תגיע אל לב הדברים." או:"גם השיר מבקש את נפשו למות,/ כי עצים ואבנים נגעו בלא-עדינות/ בניגון."
גן השבילים המתפצלים - חורחה בורחס
אם פעם חלמתי ללמוד ספרדית, זה לא בגלל הטלנובלות, אלא בגלל הארגנטינאי הזה, בורחס. ספרדית לא למדתי, אבל בורחסית למדתי. "גן השבילים המתפצלים" מכיל טקסטים קצרים, סיפורים ומסות.
קצת אמת, קצת בדיה, קצת שירה, קצת פילוסופיה. הרעיונות מתגלגלים סביב מהות הזמן ומהות המרחב, וכל זאת עם חיבוק הדוק בין הריאליה לפנטסיה.
מבורחס למדתי ש"הכתיבה היא חלום מודרך" בזכותו העזתי להפוך את החלומות שלי לטקסטים ספרותיים, מבלי לפענח אותם ולהסתפק בחלום עצמו.
הערים הסמויות מן העין - איטלו קלווינו
לא אחת העיד הסופר קלווינו האיטלקי שהסופר האהוב עליו הוא בורחס. לכן בקלות אימצתי לי את קלווינו והוספתי אותו לרשימת החברים שלי.
הספר כולו דיאלוג בין איש המסעות מוונציה, מרקו פולו, לשליט הסיני קובלאי חאן. פולו מספר על מסעותיו הקסומים בערים
אלה תולדות - אלזה מורנטה
ספר עב כרס ממוקד בזמן ובמקום. רומא, במלחמת העולם השניה. העלילה נסבה סביב דמותה של האלמנה אידה ראמונדו, שבנה אוזפה נולד לאחר שנאנסה על-ידי חייל גרמני.
הקוסם מארץ עוץ - ל. פרנק באום
למה הקוסם, למה ארץ עוץ? אני מעדיפה לצטט מכתב שכתבתי לקוראים ופרסמתי בספרי "שריקת הברגולים", מכתב שכותרתו "אי שם, אי אז".
גדלתי בבית של סיפורים. ללא הרף סיפרו לי, עד היום אני מצטערת שהקשבתי לסיפורים רק בשתי אוזניים ולא בשלוש. האוזניים שלי אהבו כל מה שמתחיל ב"היה היה... בארץ רחוקה..." כי הפלא הנפלא מכל הפלאים מתרחש באגדות.
מכל הסיפורים אהבתי את סיפורו של פיטר פאן. לא פעם חלמתי שפיטר מתעופף ובא מן החלון.
אבל פחדתי להשאיר חלון פתוח.לא פחות אהבתי את דורותי, זו שעפה אל ארץ עוץ ובמסע ההרפתקאות שלה זכתה בנעליים מעופפות. כשחזרה הביתה עמדה יחפה ולרגליה רק גרביים.
בקטע הזה תמיד בכיתי."לאן נעלמו הנעליים של דורותי?" שאלתי, והבטחת לעצמי: כשאגדל אצא לחפש את הנעליים שלה. ואם לא אמצא זוג נעליים, אסתפק בנעל אחת. ואם לא אמצא נעל, אסתפק בשרוך או בכפתור קטנטן.
עד היום אני מחפשת את הנעליים של דורותי. בקשר לחלון, לצערי אני עדיין פוחדת להשאיר חלון פתח. אבל לפעמים אני חולמת שיש חור בחלון, דרכו עפים אלי דברים מבחוץ ונכנסים אל תוך החלום. ולפעמים ההיפך, החלומות שלי עפים החוצה, רחוק-רחוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
