השטן עלה לירושלים
עבור מוטי דניאל, מנהיג להקת הבלאק מטאל הישראלית 'אראלו', מטאל הוא יותר ממרד נעורים חולף. מהרגע בו גילה אותו כנער ועד לימים אלה, כשהוא כבר בעל משפחה, הוא מאמין שנבואות הזעם שמתבטאות דרך המוזיקה שלו הן מוצדקות ונאמנות למציאות. ראיון
"Desert Battles - Descending to the Sands", אלבומה הרביעי של הלהקה, ממשיך את החיטוט במעמקי מצבה הקיומי של מדינת ישראל בפרט והעולם בכלל. שלוש הדתות הגדולות ממשיכות להיות, טפו, משוקצות, וסיפורי פלצות אודות מלחמות עתיקות, שדים מאיימים שחולשים על איזור המזרח התיכון ורוע מהלך על פני תהום ממשיכים להעסיק את מוחו הטרוד של מוטי דניאל (30), כותב החומרים העיקרי בלהקה והחבר המקורי היחיד שנותר בה.
הפעם מתחמשת הלהקה בלגיונות של כלים מזרחיים, קלידים, דרבוקות ומיטב עדות העוד. הסגנון המזרחי והים תיכוני טופטף בעדינות, אם שימוש במילה הזו לא יהיה קצת מגוחך, כבר באלבומים הקודמים, ובאלבום החדש מתפרץ במלוא הדרו. דניאל מצביע על להקת הבלאק מטאל הישראלית מלאכש, איתם גם ניגן בעבר זמן קצר בתור נגן סשן, בתור להקה חלוצה ומשפיעה בסגנון, כמו גם אורפנד לנד, שהתקבעה כבר בתודעה הישראלית הלאו-דווקא-מטאליסטית ו- Pentagram הטורקית.
הבלאק מטאל הוא תת-ז'אנר פסיכוטי ודחוס שהוקצן עד איבוד החושים בשנות ה- 90. להקות אירופאיות כמו Venom, Celtic Frost ו- Bathory היוו את אבות המזון שלו, עת התפתח מהחיפזון האגרסיבי של הת'ראש מטאל הותיק יותר, וקיבל בהמשך אינטרפרטציה אלימה ופרובוקטיבית להפליא בעיקר באדיבות הנורבגים.
בתחילת שנות ה- 90 הגיעו Mayhem, Darkthrone ו- Immortal, בין היתר, והמשיכו לעצב את הבלאק מטאל כשהן מסתמכות על אותו בסיס מוזיקלי מהיר ופרימיטיבי. הן העניקו לו סממנים מחודשים של פנים, שצבועות היו באיפור דרמטי (תחשבו Kiss, רק פחות שמח ויותר מת), קול (צווחני על סף הגוסס) ואופי (ליריקה ורעיונות שטניים ומיזנטרופיים ושריפת כנסיות כמחאה אקטיבית ואנטי-דתית).
יערות הענק של נורבגיה ומרחבי השלג האדירים שבה התאימו לסגנון הקר והמנותק, וקסמו גם למאזינים מארצות שלא ידעו ולו פתית שלג אחד. אבל יש גבול לכל תעלול: אצל אראלו מקבל הבלאק מטאל הקר טיפול עשרת אלפים, במטרה להוציא אותו חמים יותר. אדום יותר. מדברי יותר.
במילים אחרות, אל תנסו לגרור את דניאל, חנוט במעיל עור, אל עבר חורשת האקליפטוסים הקרובה, על
אל המטאל הגיע דניאל, כצפוי, בהיותו זאטוט ירושלמי. "אהבתי את הסאונד, שהוא מאד שמן ואגרסיבי", הוא מספר." זו הייתה תקופה שהייתי שומע בה משינה, ברי סחרוף ואהוד בנאי, שאני מאד אוהב אותו ומשפיע עליי עד היום, וגם פוליקר. חסרה הייתה לי העוצמה במוזיקה הזו. ב- '94, כשגיליתי את הלהקות הראשונות – 'קריאטור', 'סלאייר', 'איירון מיידן', הבנתי שזה הכיוון."
"להם יש להקות שטניות ואנטי ממסדיות", עומד דניאל על ההבדל בין מטאל ישראלי לבין מטאל שמקורו בחו"ל. "אצלנו אין את זה. לנו יש מספיק צרות משלנו. לנו יש את המלחמות עם הפלסטינים והשואה, כך שלקחתי את זה וחיברתי את זה עם השורשים שלנו, עם מוזיקה עממית. ב- 2001 נפלו התאומים והתחילה האינתיפאדה השנייה. זה ממש השפיע על חיי היום יום, היינו הולכים ברחוב ופוחדים מקווי 18 שהולכים להתפוצץ כל רגע. זה חדר עמוק, השפיע עלינו ונהיה מאד אישי ומאד ישראלי."
אתם מחשיבים את עצמכם כלהקה פוליטית?
"אנחנו נוגעים בזה. לדוגמא מה שקרה ב- '96, עם הדרך שרבין בחר בה. הוא מכר אותנו במחיר מאד זול. אגב, זה מה שקורה היום עם גלעד שליט. עסקת שליט היא משהו מאד כבד, אבל האויב מזהה אותנו כחלשים וכל המצב שאנחנו נמצאים בו היום הוא התוצאה של '96, שנתנו ונתנו ונתנו והצד השני רק רצה לקחת."
"האויב שלנו הוא מאד אכזרי, הוא לא רוצה להחיות אתנו באחווה, הוא פשוט רוצה לכבוש אותנו. אז כאן הנגיעות הפוליטיות. אבל אנחנו לא להקה פוליטית. מעניינת אותנו התוצאה הסופית, שפשוט יפסק כל הבלאגן הזה."
'יפסק' אומר מבחינתכם להשתמש בכוח, מן הסתם.
"כוח עוצרים בכוח. ניסינו את הדרך של לתת ולדבר, זה לא עובד. אנחנו עושים את זה מאינפאדה הראשונה, לא עובד. אני אומר, בסדר, אל תכבשו, אל תתקפו, אבל תגנו. יש לנו גבולות, אל תתנו גם אותם."
אז למי הצבעת בבחירות?
"ליברמן. כי פשוט לא נראה לי שהשלושה שהיו מועמדים יכולים לעשות את העבודה, מבחינת ביטחון. שוב, לא בקטע של לכבוש, אלא של להגן. אני מאמין שאם יש מישהו שיוכל לעשות את זה, זה הוא. אבל דיבורים לפני הבחירות ואחרי הבחירות הם מאד שונים, לפני מאד קל לבוא ולנפנף בדגל."
"לדעתי הממשלה זזה שמאלה כל הזמן. אם אני רוצה שמאל, אצביע לבני. אם אני רוצה לבני, אצביע ביבי. ואם ארצה ביבי, אצביע ליברמן וזה לגיטימי כי לא קל ולא פשוט לשבת על הכיסא הזה, ויש פה המון עניין של פוליטיקה מול האמריקאים ומדינות ערב אז זה טבעי שהכל יזוז שמאלה."
דניאל התחיל לנגן בגיל 15. אחרי שלוש שנים הקים את אראלו, בתחילה כפרוייקט יחיד בו הוא מנגן על כל הכלים. את המוזיקה לאלבום הראשון כתב בעודו בצבא, שם שירת בתור מדריך האמרים בצאלים. בסרט התיעודי "Global Metal" של האנתרופולוג הקנדי סאם דאן, הוא מרואיין בתור נציג של המטאל הישראלי (יחד עם סיילם, אורפנד לנד, WhoreCore ועוד) ומגן בחירוף נפש על השירות בצבא ההגנה לישראל.
אבל שום דבר לא הכין אותו לקראת הבאות: בשנת 2003 נחטף אחיו, בני, ביחד עם קבוצת מטיילים ישראלים בקולומביה. לאחר שראה שאין שמי שמטפל בנושא, החליטו הוא ובן דודו ליסוע ולחלץ אותו בעצמם. אחרי 100 ימים הם הצליחו, לגמרי לבד: מה שרק חיזק את דניאל, אבל גם תרם לתחושה הקשה שממשיכה ללוות אותו עד עצם היום הזה, גם כשהוא כבר נשוי ואב לילדה בת שנה.
אתה מאמין באלוהים?
"יש לי מחלוקת קשה איתו. במיוחד אחרי החטיפה. אף פעם לא האמנתי באלוהים כזה שצריך להתפלל אליו. אני לא אתפלל לפסל כי אני רואה אותו. אבל אני לא רואה סימן הגיוני שיש אלוהים. תראי, אולי היה אלוהים, אבל הוא עזב אותנו כי את רואה מה קורה בעולם. אולי בתקופות אחרות באמת היה אלוהים. שהדריך. אז למה עכשיו הוא לא מדריך אותנו? כאילו, הוא בא, יצר מין עציץ, ראה שהעציץ הזה נרקב אז הוא עזב אותנו והלך?"
"זה כמו הניסוי עם הצמר גפן, אתה שם שעועית, אתה רואה לאן זה מתפתח, ואתה אומר, אה, תראה מה הוא עושה לעצמו, הוא אוכל את עצמו. אז אתה הולך ומכין שעועית אחרת. בתיאוריה הגדולה שלי או שהיה אלוהים ונמאס לו לראות מה המין האנושי עושה אז הוא נטש, או שפשוט אף פעם לא היה ואנחנו מין סוג של חייזר שנחת באיזשהו מקום ופשוט התחיל להתרבות."
ומה האישיו שלך עם השטן?
"זה מין טנגו כזה. הרי מה זה שטן? זו המצאה נוצרית. מו שוטר. אם לא תאמין בברית החדשה יבוא שטן, ואנחנו מפרשים את זה כ'טוב' ו'רע'. אם יש אלוהים, אז למה העולם נראה ככה? ואם יש אלוהים והעולם נראה ככה, אז כנראה שהשטן עושה את זה. אף פעם זה לא ברור. אולי פתאום תרד פה רגל ענקית ותמחץ את כל תל אביב ותגיד: 'אני אלוהים'. אני לא יודע."
"בסרטים זה נראה מצוין כשזה קורה. את רואה את החללית ב"יום השלישי" ואת אומרת לעצמך שזה דבר שיכול לקרות כל יום. זה הכל בדמיון שלנו. אחרי הכל, אנחנו יוצרים. זו מוזיקה בלי גבולות. אף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות, יש לי דמיון מפותח. אז במקום לעשות בעטיפה מישהו שסתם הולך במדבר, אני אקצין. אני אוסיף את האש, ואת הדרמתיות. שיגידו 'וואו, מה זה!'"
מדובר בעצם בסיפורי פנטזיה ישראלים.
"בדיוק. אנחנו לוקחים את המציאות ומקצינים אותה. במוזיקה, בליריקה וברעיון, שרואים את הר הבית פתאום נפתח ויוצא משם איזה ענן שחור וגומר על הכל. כמו ביום השלישי שנפתחת החללית פתאום. אתה רואה דברים כאלה ואתה אומר לעצמך, זה דמיון מטורף. אבל זה הגיוני. זה יכול לקרות."
ואתם לא חוששים שיראו את זה כפרובוקציה זולה?
"הכל יכול להיות."
אז אתם מפספסים.
"תראי, כשאני יוצר אני לא חושב מה יחשוב הצד השני, בניגוד לתסריטאים למשל. המוזיקה שלנו לא מסחרית. אני לא מנסה למכור אותה בכוח. זה כמו סרטים של אנדרגראונד. לוקחים תקציב דל, ומנסים לעשות את הדבר הכי אמיתי שיש. חלק קונים את זה, חלק יורדים על זה, וחלק פשוט מתעלמים מזה."
"אם הייתי ברי סחרוף והייתי חי מזה, אז הייתי מוריד את המהירות לחצי, מוריד את האש מהעטיפות, מוריד את הדיסטורשנים, והליריקה הייתה הרבה יותר עדינה. אבל אני לא מתפרנס מזה, אני לא חי מזה, זו הפינה השקטה שלי שבה אני יכול להתבטא בצורה הכי טובה שיש, אז למה לי לא לפרוץ גבולות ולתת את כל מה שאני חושב?"
"אז ילדים יגידו, 'וואי, איזה יופי, יש בזה אש, בוא נקנה את זה'. והמבוגרים יגידו 'מה זה, אתה ילד?'. אני לא חושב על מה אחרים יגידו. אני עושה משהו שאני מאד מאמין בו, אם קיבלו את זה – מצוין. אם לא, אין לי שום בעיה. הרי לא כולם אוהבים את אהוד בנאי, והוא מסחרי. אז מה? זה לגיטימי. הכל עניין של טעם וריח."
ואיך קיבלו אתכם בסצנת המטאל בארץ?
"הסצנה מורכבת מהמון ילדים בגילאים 15 עד 18. מתוך המאה אחוז, קיימים עשרים אחוז שנשארים אחרי הצבא, שהם הופכים להיות ה"ותיקים'. אם הייתי בן 15 והייתי קורא מישהו שכותב על סוף העולם לא היה אכפת לי. מה שאכפת לי זה בחורות וזיונים ומסיבות. אז המסר לא עובר. יש את המבוגרים שמבינים ומפרגנים. אבל רוב האוכלוסיה ששומעת את זה היא לא כזאת."
"כשכתבנו את המוזיקה והאלבום הראשון יצא, כביכול חזינו דברים שיכולים לקרות. עוד לא הייתה האינתיפאדה, אז אנשים היו נגד, אמרו לנו, 'מה אתם שרים על דברים כאלה'. אז עוד לא היה להם את הטריגר להגיד, 'בואנה, הם שרים על דברים שקורים ביום יום', כי הם עוד לא קרו. בשנים הראשונות שלנו מאד לא פירגנו לנו. עד היום יש מחלוקת אם מה שאנחנו עושים הוא צודק או לא צודק. "
מחלוקות על הדיעות שלכם?
"גם על הדיעות, וגם על המוזיקה. בדרך כלל אנשים שאוהבים מטאל אוהבים מוזיקה אירופאית או אמריקאית. וכשאתה מכניס להם שם דרבוקות או מוזיקה מזרח תיכונית, הם אומרים, 'מה זה החפלה הזאת?'"
אבל כבר עשו את זה. קח את אורפנד לנד כדוגמא.
"הם עשו את זה הרבה יותר מסחרי. הסאונד שלנו הרבה יותר צפוף. ויש גם הקונטרה. כשלהקות אירופאיות שומעות את זה, הן חושבות שזה גאוני. כל הביקורות הטובות הן לא מהארץ – הן מאירופה, ארה"ב, מדרום אמריקה. כי זה חדש להם, זה משהו חדש במטאל. פה אנשים נוסעים באוטו עם ההורים שלהם וזה מה שהם שומעים. והם לא סובלים את זה, כי הם מטאליסטים. אז אנחנו מפסידים מכל הכיוונים, אבל אנחנו מאד אמיתיים עם עצמנו. אנחנו מאד מאמינים במה שאנחנו עושים."
אתה חושב שחסרות להקות שמאמצות את הרעיונות האלה?
"אני חושב שלהקות בארץ צריכות להשליך את מה שהן למדו מלהקות בחו"ל על עצמן. זה יצא אמיתי. מהם, ולא להיות כמו. הרי המטאל גם ככה חוזר על עצמו. כשאתה עושה 'כמו' למה שאני אשמע אותך ולא את המקור? הרי הדיסקים לא נעלמים, הם תמיד יישארו לי על המדף. אז נכון, להופעה אני לא אוכל ללכת כי הלהקה התפרקה, אבל תמיד ישאר לי הדיסק. תמיד צריך להיות מקורי, להביא טאץ' אישי שלך."
"אם אתה רוסי תעשה פולק. אם אתה מזרחי תעשה דרבוקות. תביא משהו ממך, שזה יצא אתה. שזה יצא מיוחד. וזה מה שקסום לדעתי במטאל. האמריקאים הביאו את הכוח, כמו 'סלאייר', כמו 'לאמב אוף גאד'. האירופאים הביאו את כל המוזיקה הקודרת, הקרה, המפחידה. אז למה שאנחנו לא נביא את המוזיקה החמה והמדברית? למה להיות כמוהם?"
אתה גם עוקב אחרי התפתחות המטאל בארץ?
" אני זוכר שב- '98 הייתה פה סצנה, אחת מהחזקות. אז הרבה להקות פרחו. ילדים חיפשו ללכת להופעות. הייתי נוסע באוטובוסים, לא תגידי למטאליקה בפארק הירקון, אלא לאיזה פסטיבל בתל אביב . הייתה חרמנות למוזיקה. למשהו שהוא מאד אנדרגראונד."
"קודם כל אני יכול להגיד לך שהאינטרנט דרס את המוזיקה. למה שאני אלך היום להופעה של בהמות'? אני מוריד את זה ביוטיוב, יושב מול המחשב, או צורב את זה. פעם לא היה לך איפה לראות את זה, אז היית מאד סקרן."
"היום אנשים אדישים, גם למוזיקה. הם לא קונים, הם מורידים, ומאד בוררים את ההופעות. 'אם אני מקבל נקניקייה בכניסה, את הדיסק, נותנים לי שעה וחצי מוזיקה, וכל החברים שלי באים ואני אהיה שיכור – אני אשים 30 שקל. אם לא, אז אני אוריד מהאינטרנט'. מצד אחד אני יורד עליהם, אבל מצד שני אני הייתי בגיל שלהם גם אני הייתי עושה את זה."
ולמה לדעתך המטאל נתקע אצל ילדים?
"לפי דעתי הילדים מתחברים למרד. מה שההורים יגידו, תעשה ההיפך. אני מאד כיבדתי את ההורים שלי. לדוגמא, הייתי שומע 'ספולטורה'. ובזמנו בגלל שהיה גראולינג זה היה מאד מטורף. אז אבא שלי היה נכנס לחדר, ואומר לי "מה זה?! תשמע מה שאתה רוצה, אבל אל תשמע את זה בבית." ואני כיבדתי אותו, שמתי אוזניות."
"כל פעם שאני שומע "מרד" "מרד" זה נשמע לי מה זה מוזר, כי הרי זה לא מגיע מבן אדם אחד או שניים, אלא מכולם. אבל אני מאד מכבד את ההורים שלי, והם כיבדו אותי. אבא שלי היה אומר "כן, הוא עם המוזיקה שלו, שיעשה מה שהוא רוצה, רק מה, שלא ירים לי את כל הבית." וממה שאני יודע ממטאליסטים זה הרי הכל נגד, הכל דווקא. אז הם מגיעים לגיל 18, וזה עובר, כמו תהליך בהתבגרות. כמו חצ'קונים."
אז איך לך זה לא עבר?
"כי אני לקחתי את זה הרבה יותר עמוק. לא לקחתי את זה כ"קטע". אני התחברתי לזה . הכוח והעוצמה לא היה כדי למרוד. התחברתי לזה, כי תמיד הייתי בן אדם מאד אנרגטי ומאד אסרטיבי אז זה השפיע עליי, זה הוציא ממני את מה שאני יכול לעשות. מה שעם משינה אני לא יכול לעשות. בהופעה של משינה אני לא יכול להקפוץ ולהשתולל. ועם השנים פשוט גיליתי שזה אשכרה משדר את מה שאני."
"אני יכול להגיד לך היום שאנשים בגיל שלי מתים שתהיה להם הפינה הפרטית הזו שלהם. יש משפחה, יש עבודה, יש הכל, אבל יש גם את הבריחה, את השקט, את מה שאני. ולאנשים אין את זה. אנשים תקועים בתוך המשפחות שלהם. תקועים בתוך היום יום הזה."
"אנשים חייבים שיהיה להם את התחביב, את המשהו האחר. תעשה משהו, תמלא את עצמך. כי אם אתה נכנס לתוך מסלול קבוע מגיע משבר גיל ה- 40. ואלי זה לא יגיע כי תמיד יהיה לי לאן לברוח. אני מקווה. כי יש לי רזומה מאחוריי, יש לי ארבעה אלבומים, יש לי יצירה שלי. אנשים צריכים את זה בשביל לנקות את הנפש."
***
Arallu@ MySpace
אראלו ישיקו את אלבומם החדש ב- 31.3, במועדון הסאבליים, תל אביב.
נא להמתין לטעינת התגובות
