והיא האור: כל הסיפורים של גולדברג
בכל הסיפורים של לאה גולדברג, הטובים והטובים פחות, בולטת רוחה ההומניסטית של המספרת
לאה גולדברג צילום: כהן פריץ
הסיפורים, שרובם פורסמו בכתבי עת שונים בין 1928 ל-1949, מגוונים, מהם ריאליסטיים ומהם פנטסטיים, הם מתרחשים בערים מזרח אירופיות, בערי אוניברסיטה ונופש מרכז אירופיות, בממלכות דמיוניות ובארץ ישראל, אך מה שנותר בזיכרון, בראש ובראשונה, הוא חדר. חדר קטן ובו גברים או נשים היושבים בגפם, בודדים.
בודדים הם גם אותם אלה בסיפורים, אינטלקטואלים אירופאים, שהגיעו לארץ, ומתהלכים בה כלואים כמו בתוך חדר קטן ("נס שחור", חושב סופר עברי כשהוא רואה דגל שחור מול ימה של תל אביב, והדו-משמעות של המילה "נס", שהופכת לאוקסימורון בביטוי "נס שחור", משמשת אותו לאפיין את חייו בארץ).
עוד נותר בזיכרון ייחוס של אי-יופי, שגברים ונשים מייחסים לעצמם או שהסופרת מייחסת להם ("הרי את לא יפה", אומרת נערה באחד הסיפורים לדמותה שבמראה, וגבר בסיפור אחר מלווה בעיניו נערה יפה, מלווה "בעיניים של גבר מזדקן, שגם בצעירותו לא היה בטוח בהשפעתו על נשים"). ולבסוף נותרים בזיכרון דמויות של גברים ונשים שמקיימים ביניהם יחסי ידידות שאינם מצליחים להבקיע לכלל מימוש גופני או אהבה. ניסיון היציאה שלהם מהחדר המטפורי אינו עולה יפה.
יש בקובץ כמה סיפורים בוסריים בצד סיפורים יפים או מעניינים, ושתיים-שלוש פניני פרוזה של ממש. בסיפור היפה "לבטי אם" מתבהרת לאם שהשאירה את בתה בוכה בבית והלכה לתיאטרון, הבדידות הבסיסית שמוצגת גם בסיפורים אחרים - היותם של בני האדם איים מבודדים. זו התבהרות טולסטויאנית בעוצמתה וטיבה (צריך לזכור שגולדברג תרגמה לימים את "מלחמה ושלום"), כלומר התבהרות מסנוורת לגבי מה שמונח מתחת לאף ולכאורה מובן מאליו: "והיא נזכרה, מבלי משים, בערב הבדידות שבילדותה, באותן השעות, הגעגועים לדבר מה ורחמים על עצמה, שהיו מכרסמים את לבה הקטן.'הרי ככה מרגישה גם בתי - הרהרה היא-ואני מעולם לא חשבתי על זה. מוזר הדבר. הן אני בכלל מעולם לא חשבתי כי היא מרגישה. אמנם ידעתי כי גם לה הרגשות, אבל לא שמתי לב לזה. מדוע? לבת, לילדה קטנה מתייחסים כמו אל איזה חפץ, שאין רוח חיים בו, דואגים שיהיה נקי, שיבריק, שיעמוד במקומו ושלא ירגיז...ולהתעמק? זה נראה כל כך מיותר. והרי זה עולם שלם, עולם עשיר ומעניין'".
בין הסיפורים על יחסי ידידות יבשים בין גברים לנשים ("פת ידידות יבשה", כפי שמכנה יחסים אלה אחד הגיבורים) מעניינים במיוחד שני סיפורים על סטודנטית יהודייה וידידיה הסטודנטים ההודים באוניברסיטה גרמנית סמוך לעליית הנאצים (גולדברג למדה בברלין ובבון בין 1930 ל-1933).
לאחרונה יצר הסופר ההודי-אנגלי ויקראם סת אינדוקציה היסטוריוסופית עוצרת נשימה מיחסים דומים בין הודים ליהודים בגרמניה של שלהי תקופת ויימאר וגרמניה הנאצית, בספרו "חיי שניים", וגולדברג כמו מטרימה אותו (היא מטרימה אותו גם בסרקזם החמוץ, שלמרבה הפלא מתגלה כתכונה הודית, אצל גולדברג כאצל סת). מעניין הוא גם הסיפור על אישה שאהובה זנח אותה והם נפגשים בארץ, מקץ 14 שנה ושואה אחת, ומנסים לשווא לחדש את אהבתם.
"מעשה בבורגני זעיר" הוא פנינה של פרוזה, סיפור על זוג בורגנים אירופאי שהאישה חושדת בבעלה כי הוא בוגד בה, אבל מתגלה כי מאהבתו של הבעל היא הבדידות. הבעל בורח אל הבדידות כמו שרוב גיבוריה של גולדברג מנסים לברוח ממנה. פנינה אחרת היא "האפרסק", סיפור על אהבת בוסר של נערה יהודייה, הנופשת עם הוריה בעיירת נופש גרמנית, לנער יהודי, בנה של שחקנית בתיאטרון רוסי. גולדברג עושה שימוש מחוכם, למרות הישירות של הדימוי, בבוסריות פרי שהנערה אוכלת לסיפור אהבתה הלא בשלה ולא מבשילה.
סיפורים אחרים אינם בשלים בעצמם. למשל האגדה (ז'אנר שגולדברג, אולי בהשפעת הרומנטיקה הגרמנית, מנסה את כוחה בו), "אהבת היתור", העורכת הקבלה בין האלימות שקיימת במעשה המיני לאלימות של עוף דורס.
התוצאה היא קלישאית ושטוחה. אבל גם בה וגם בסיפורים אחרים חלשים יותר בקובץ מנשב אותו הבל הומניסטי, אותו קול חם של מספרת, המציצה מבין השורות. מספרת נבונה שיודעת כאב, ואכפת לה מבני אדם.
לאה גולדברג, כל הסיפורים, ספרית פועלים 223 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
