יצרים: על הספר "תאודה" של קורינה ביי
"ידעתי משהו שלא הייתי אמורה לדעת". ב"תאודה", הסופרת קורין ביי הופכת מקרה אמיתי ליצירה חושנית שצמחה מנוף האלפים
סוחפת את הקורא. "תאודה" כריכת הספר
קורינה ביי, סופרת שוויצית (1912-1979), ביססה את הרומן על סיפור חדשותי שאירע במחוז וָאלֶה ב-1842. דומה שביי, שנולדה ובגרה באזור זה, חשה בגופה את פרטי נוף ההר ועמק הרון. היא שומעת את הרוח, מעפילה לכפר העילי בשלג עמוק, מריחה את פרחי האביב הראשונים. הגיבורה המספרת, שאותה בראה כותבת חושנית שאין בינה לבין מושאיה כל מחיצה, היא ילדה בת שבע.
"עינינו, שחורות או כחולות, היו עיניים של מי שלא ראו דבר, מי שאינם יודעים דבר; מבטים שכמותם היו ודאי לבני האדם הראשונים..." כך מתארת מרסלין, השמינית במניין ילדי משפחת רומיר את אחֵיה. היא הילדה היחידה שראתה הכול והבינה הכול ונצרה סוד איום שאילץ אותה להתבגר.
זהו סיפור חניכה המובא מפיה של מי שחוותה אותו, במקום ובתקופה שבהם כפו אורח החיים והמסורת חשיפה בוטה של ילדה רגישה לעולם המבוגרים. באותו עולם, בלב הטבע הסוער, יש מי שממשיכים לא-לראות. לנוף הדרמטי, לטבע המתעקש על מחזוריות ולעונות השנה החריפות יש כאן תפקידים מרכזיים. בני האדם עצמם נראים ומתנהגים כיצורי יער. הם מושפעים מן האדמה, המים והרוח, ומתמזגים
בהם.
קורינה ביי כה חושנית בכתיבתה (חבל שבתרגום נותרו טעויות בהבדלה בין שמות עצם נקביים לזכריים), עד כי הקורא נסחף אל תוך הוויה ראשונית, שכולה כפרית, מתרוננת אך חשוכה, וכשברקע מהדהד פעמון כבד. הרמזים על יום הדין הקרב ובא, הולכים וצוברים מועקה מוחשית.
ביי מציירת חיים של איכרים שעובדים קשה בשדות, מקיימים את מצוות הדת באדיקות, דבקים בחגי הקדושים ומצייתים לחוקי המדינה. העולם החקלאי הזה נשנק מדעות קדומות, מיתוסים עתיקים ואפילה ימי-ביניימית שלא נסתלקה מן ההרים גם במאה ה-19. בין השתיקות הטעונות של המבוגרים לפליטות הפה שלהם, הילדה צופה בגיסתה הקוראת תיגר על חוקי אדם וכנסייה. תֶאוֹדָה, אשת אחיה הבוגר, סנדלר הכפר התם, מנהלת קשר אהבה יצרי עם רֶמי, תושב הכפר המסקרן.
הקטנה אינה עוקבת אחר האוהבים, היא נתקלת בהם באקראי בהיותה שוחרת הרפתקאות המשוטטת לבדה ביער. בעוד קרוביה שומרים על תמימותם, היא מתוודעת בגיל צעיר מדי לנטל החיים, למועקה הפנימית שאדם נושא בתוכו בהיותו מודע לעצמו. "ידעתי משהו שלא הייתי אמורה לדעת, משהו שהיה אכזרי לדעת אותו: ידעתי שרמי ותאודה חטאו בניאוף." שני הנואפים מסמלים באישיותם את שאיפותיה הכמוסות והמפחידות של הילדה. היא נוהה אל היופי המשוחרר, למיצוי אהבת החיים, לְדָעת רחבה מכפי שגבולות הכפר מרשים לה. באהבתם העיקשת של תאודה ורמי יש מן הנאורות שטרם הנצה.
קורינה ביי, תֶאוֹדָה, מצרפתית: רות בומגרטנר-קדם, הוצאת נהר, 201 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם