אלוהים מת. עכשיו מה? על "האחים קרמאזוב" של דוסטיבסקי
הרומן הדגול של דוסטויבסקי, "האחים קרמאזוב", חותר תחת המסר המרכזי שלו עצמו, לפיו "אם אין אלוהים, הכל מותר"
הבעיה היא שפחות או יותר ההפך הוא הנכון. אמת, במרכז העלילה עומד הרצח של הנואף הזקן והמושחת פיודור קרמאזוב, שדוסטויבסקי הצליח באופן גאוני לקשר אליו שלושה מבניו: הבכור היצרי והעני דמיטרי, שנאבק באביו על אהבתה של אותה צעירה; המשכיל החילוני והעני איוואן; והבן הבלתי חוקי, שמשמש טבח בביתו של האב הזקן, סמרדיאקוב. גם אם רק אחד מהבנים ביצע את הרצח בפועל, הרי ששלושתם עברו את הגבול האסור במחשבותיהם, ובמעשיהם או במחדליהם אפשרו את הרצח.
נכון גם שהמשפט "אם אין אלוהים, הכל מותר" מופיע כמה וכמה פעמים לאורך הספר, בנוסח הזה או בנוסחים דומים לו. ועדיין חשוב לזכור כי "האחים קרמאזוב" מסתיים במעין רצח בן, וכי הוא מראה שאפילו כאשר יש אלוהים הכל מותר, ומנגד, כי ניתן לנהוג באופן מוסרי גם בלעדי הבורא.
הטענה "אם אין אלוהים, הכל מותר" אומרת שבהיעדר סמכות מוחלטת וחיצונית לאדם שתטיל עליו איסורים ותאיים על החוטאים בגיהינום, יעשה כל אחד מאיתנו דין לעצמו. כולנו ננהג באנוכיות ובאכזריות, והתוצאה: כאוס מוסרי וריבוי של מעשי רשע. בהיעדר אלוהים, האני והצרכים האנוכיים שלו ייהפכו לאל החדש, וכדי לקדם את האינטרסים שלנו לא נבחל בשום דבר, כולל רצח אב.
הטענה הזאת לא עומדת במבחן המציאות. עובדה: בעולם יש מאות מיליוני אנשים שאינם מאמינים באלוהים, ובכל זאת לא אונסים, לא שודדים ולא רוצחים. חלקם נמנעים מפשע בזכות קוד מוסרי לא דתי שהחליטו לקיים, וחלקם פשוט מחשש להיתפס ולהיענש על ידי רשויות החוק החילוניות.
כמובן, גם ההפך אינו נכון. מעשי פשע רבים נעשו ונעשים בידי אנשים שמאמינים באלוהים, ואפילו בשמו. דוגמאות לא חסרות: מלחמות הדת שאחראיות להרג של עשרות מיליונים, עינויי האינקוויזיציה, פיגועי ההתאבדות וגם - להבדיל או לא להבדיל - הכיבוש.
אבל ב"האחים קרמאזוב" האמונה באל אינה מצילה את המאמין אפילו מפני קנאה קטנונית ורדיפת כבוד מגוחכת, כפי שמדגימה התנהגותו המפוקפקת של הנזיר פראפונט. דוסטויבסקי היה כמובן מודע לפשעים הגדולים שנעשו בשם הדת, ולא היסס לפרטם ברומן: "בימים הכי נוראיים של האינקוויזיציה, כשיום-יום בערו מדורות לתפארת האל... בשם הסגידה הכללית הם הכו זה את זה לפי חרב. הם בראו להם אלים וקראו זה אל זה: 'עזבו את אלוהיכם ובואו לעבוד את אלוהינו, ולא - יקיץ הקץ עליכם ועל אלוהיכם'" (עמ' 324, 332).
תמיד כדאי לשים לב איך ספרים מסתיימים. ובכן, בעמודים שחותמים את "האחים קרמאזוב" אין אזכור לרצח האב. הרומן מסתיים דווקא בתיאור לווייתו של הילד איליושה, שבניגוד לאחים קרמאזוב אהב את אביו ואף ניסה להגן עליו. מי שאשם יותר מכל במותו הוא דמיטרי קרמאזוב, שהשפיל את אביו של איליושה לנגד עיניו ושבר את לבו של הילד. למעשה דמיטרי אשם במות הבן הרבה יותר מכפי שהוא אשם במות האב.
אבל הרומן מטיל את האחריות למותו הטרגי של איליושה על כתפי החברה כולה, המיוצגת באמצעות בני כיתתו האכזריים שיידו בו אבנים ("מי בכם שאין בו חטא, יטיל נא את האבן הראשונה", אמר ישו). החברה כולה אשמה, שהניחה לאביו טוב הלב של איליושה להידרדר למצב עלוב ומשפיל, ושלא תבעה מדמיטרי את עלבונו.
איליושה, הבן הטוב, כך נרמז ברומן, הוא למעשה הבן של כולנו. כולנו רקמה אנושית אחת, ובשם האחריות ההדדית והסולידריות החובה לדאוג לו מוטלת על כולם. הפרק והרומן כולו מסתיימים בהבנה הזאת, כשכל הנוכחים בהלוויית איליושה מצהירים על אהבתם אותו ומביעים חרטה על שפגעו בו.
כאן גם מתחברים שני הנושאים שלנו: רצח הבן וחוסר הקשר בין אלוהים ובין מוסר. שכן ההחלטה להיטיב עם איליושה המסכן בימיו האחרונים ולזוכרו אחרי מותו אינה מושגת מכוח האל: לא באיומי גיהינום ולא בהבטחה לעולם הבא.
דווקא הנזיר הצדיק אליושה עומד על העניין הזה כשהוא מדרבן את חבריו של איליושה לטעום מהלביבות בסעודה ההבראה, סמל ארצי לחיי העולם הזה: "בכל זאת נזכור איך הבאנו לקבורה את הילד המסכן, שבתחילה יידינו בו אבנים ולימים אהבנו אותו כולנו אהבת נפש. ילד נחמד היה, ילד טוב לב ואמיץ, רגיש לכבודו של אביו ולעלבונו המר, עד שקם לריב את ריבו... יהיה אשר יהיה, לעולם אל תשכחו כמה טוב היה לנו כאן, לכולנו יחדיו, בהיותנו מלוכדים כולנו ברגש כה יפה ונדיב, שהפך אותנו באותם הימים, ימי אהבתנו לילד המסכן, לטובים יותר, אולי, מכפי שאנו באמת... כמה טובים החיים כשאתה עושה משהו טוב, ומכל הלב" (עמ' 972, 974).
במילים אחרות: שכרו של המעשה הטוב הוא המעשה הטוב עצמו, והוא משולם במלואו, כאן ועכשיו, בחיים האלה, בעולם הזה.
האחים קרמאזוב, פיודור דוסטויבסקי, מרוסית: נילי מירסקי, עם עובד, 998 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם