עניין אחר: שירת דליה יאירי
רק כשהותירה יאירי את חזית האקטואליה ואת אולפן רשת ב' מאחור, נולדו המילים. הילדה שגדלה על ברכי אורי צבי גרינברג, החיילת שהתאהבה באל"מ עוזי יאירי, האישה שאיבדה את בעלה במלון סבוי ובחרה בחיים: כולן שם, בין השורות
איך הגבת?
"ראיתי אותו בוכה וגם לי ירדו דמעות".
זה משנה איזונים פנימיים?
"זה חודר את כל ההגנות".
אל"מ עוזי יאירי נהרג בפריצה למלון סבוי בתל-אביב שבו הוחזקו בני ערובה בידי מחבלים. זה היה בלילה שבין 5 ל-6 במארס 1975. יאירי שירת אז במודיעין, אך לפני כן היה מח"ט הצנחנים ומפקד סיירת מטכ"ל. על הדסקיות של אחד מחייליו היה חרוט השם אהוד ברק.
"מה עוזי אמר על האיכויות האנושיות של ברק?", אני שואל. דליה לא יודעת להגיד על עוזי, אבל יודעת מה אמרו האחרים. "כשברק קיבל את 'היחידה' יעצו לו: 'אל תעשה איקס על התפקיד לפני שאתה מתחיל אותו'".
הרבה שנים מכירה יאירי את ברק. בטוב ובטוב פחות. היא זוכרת לו שנים של קשר נאמן לאחר מות בעלה, אך גם את השטיקים של המסדרונות, את עשן חדרי המזימה. אנחנו נפגשים כיממה לאחר ש"אהוד" אנס את מפלגתו לממשלה.
נזירה ממיקרופון, היא עולה מולי לשידור בארבע עיניים. "דברים שנעשים בחושך מצמיחים תולעים", היא פוסקת. האם האפלולית היא בקווי המתאר של האופי ה"ברקי"? האם מה שהוערך ביחידה כעורמה יצירתית היה באזרחות לנכלוליות בלתי נסבלת? היא חושבת שאלה הנורמות שהתקבעו. שזה אובדן הבושה.
ברק כועס עליה, כך היא בטוחה. לא מזמן חתמה עם עמוס עוז וניבה לניר על מכתב הדורש להקים ועדה שתחקור את אסונו של ד"ר אבו אל-עייש מעזה, הרופא שאיבד את בנותיו בהפגזת טנק צה"לי. לשכת שר הביטחון הגיבה ב"המכתב התקבל". ברק עצמו לא ענה עד לעצם הרגע הזה.
"וזה מעיד בעיקר על האופי שלו. שלחתי שליחים שגם יגידו לו שאצביע מרצ". האם האינטרסנטיות היא חומצתה של הרעות? היום אמנם זה "אנחנו" מזויף שמשתדל להשיג את מטרותיו של ה"אני". אבל הרעות עצמה, כך ברור לה, עדיין פה. לא אפורה, עקשנית ושותקת, אלא פשוטה יותר. גברית פחות. "לא רעות אדירה ודולקת/ של לילות אימה גדולים/ רעות של ימי שגרה, של טלפון וחנויות בגדים/ ובית קפה ופטפוטים של סתם שאין כמותם...".
כל עוד הייתה דליה יאירי בחזית האקטואליה ברדיו ("יומן השבוע", "עניין אחר", "הכל דיבורים") המתינו שיריה במדרון אחורי. "לא יכולתי לראיין מישהו בבוקר לאחר שחשפתי את הפחדים שיש לי בלילה". כך ששני ספריה התפרסמו לאחר שפרשה, שניהם בהוצאת כרמל. "בואו ימים מפויסים" ב-2006 ו"תזמורת בגוף יחיד" לפני כחודש.
השירים של יאירי נקיים מפוזה, חפים כמוה ממניירות. אישה פתוחה שיודעת לשמור דברים בבטן. גברת שלא מוותרת על אופציית המיון. בשיר "כמו ים" שפותח את ספרה החדש כתבה: "... וכל הנחלים יבואו אל פתחי/ בטפטוף או בזרימה עזה/ואני אכוון את עצמת מנגינותיי על פיהם/מי יבוא ומי ישבר אל סלעי/ומי יעצור".
עשרות שנים שאני מכיר אותה היכרות לא סדירה. גם לי היו ימים ברדיו. ימים של רדיו השראתי עם מורשת מיידית דייקנית וקצבית. במקרה של יאירי, וכנראה ללא ידיעתה,
עם השם "תזמורת בגוף יחיד" התלבטה מאוד. מודה שהיא מקנאת במי שכותב מוזיקה, במי שמסוגל לשמוע ביחד את השופר ואת בעל התקיעה, את הסולן ואת הכלים. "אבל המילה היא רק אחת ויש בתוכי תזמורת שרוצה להגיד כל כך הרבה דברים, ואני לא יכולה". אלא שהמציאות הזאת אינה מחויבת. לו היו האנשים חיים את הרבדים התרבותיים של המילים, היא הייתה מקבלת אותו סוג של סיפוק שמקבל כותב המוזיקה. "היו מבינים שכשאני כותבת: "עוד זה מדבר וזה בא" אני מתכוונת לדבר איום, כי זה מאיוב".
זה געגוע לתחכום תרבותי?
"זה געגוע למצב שאנשים יבינו שבמילה יש יותר ממה שכתוב בה. כשבחרתי את השם אמרתי בעצם שקיום התזמורת תלוי במאזין. המילה יכולה להפוך לתזמורת, אם המאזין יידע על מה אני מדברת".
בשפת הסימנים של יאירי יש אהובים יותר ואהובים פחות. "ולוואי וסימני קריאה היו מתכופפים מעט/מרכינים ראשם אל עבר האדמה/ מהססים משהו, מוותרים על זקיפותם היהירה...".
היא עצמה חיה בסימני שאלה. בסקרנות בסיסית. מציק לה כשאינה מבינה. כשהייתה ילדה, ניפצה את ראשי בובות הצלולואיד כדי לראות איך הן פותחות ועוצמות עיניים.
היא נולדה לפני 73 שנה ברחוב חובבי ציון בת"א. סבה, שהגיע מבסרביה נרצח בידי ערבים בנווה צדק. דליה צדקוני גדלה בבית מפא"יניקי שאמצעיו היו מדודים. "לאנשים קשה להאמין שהיו גם אשכנזים עניים". אמא רצתה שתנגן בפסנתר ושלחה אותה להתאמן אצל השכנים.
פעם כששבה מהבית ההוא אמרה לאביה: "למה הם עשירים ואנחנו לא? " אבא, יעקב צדקוני, לקח אותה לארון הספרים ואמר: "אנחנו עשירים ברוח". אז לא הבינה מה זה בדיוק, "אבל הרגשתי ששתלו בי משהו שקיים עד היום. בזכות הוריי תמיד היה לי משהו להגיד".
בין באי הבית היה אורי צבי גרינברג, חבר של אבא. קולו היה רם ושירתו נשמעה לה כה ?משכו של התנ"ך. "המשורר אדום השיער", היא קוראת לו ב"צדקוני", השיר שהקדישה לאביה. נוכחותו של אדום השיער ואדום האופי בבית של מפא"י או "פועלי ציון שמאל" הולידה גם ניצוצות. הזכור שבהם התעופף לאחר שכתב על משמר העמק ב"ספר האמונה והקטרוג": " אל טל בהריך, אל עץ ואל טף". אבל אביה ראה בו נביא שחזה מראש את השואה, והם למדו לקבל אותו כמות שהוא. "לדעתי הוא גם חיזר קצת אחרי אמא", צוחקת הבת.
בלוויית אמה סימה היא הקריאה את שירו "היפה בנשים". האם חלתה בצעירותה בשחפת ובבית ההבראה בצפת הכירה את רחל. אחר כך שכרה המשוררת חדר מסבתה של דליה ברחוב בוגרשוב בתל אביב. אמא לא רק קראה, אלא גם סיפרה את הסיפור שמאחורי השירים. מאוד התרגשה מהשיר שהקדישה רחל ל"ז"ר" (זלמן רובשוב, לימים נשיא המדינה זלמן שז"ר ואהובה הבלתי מושג של רחל) שאותו היא מצטטת מהזיכרון:
"היא הולכת ברחוב לצדו/קבל עם וקבל אור/ ואני בחשכת ערבים במסתור". אף שהייתה ילדה קטנה, הבינה שמדובר במשהו חזק עם המון קנאה. "נורא עצוב היה לי שרחל כתבה שרק על עצמה לספר ידעה. ובסוף גם אני מספרת המון על עצמי. אבל מורידה את ה'רק', כי בכל אחד מאיתנו יש עולם מלא".
אמא טפטפה את רחל לוורידיה ובזכותה היא יודעת כמעט בעל פה את כל שירי המשוררת. לעתים הייתה אמה פוצחת בשיר: "אורי אקרא לו, אורי שלי". וכשנולדה אחות הציעה דליה שייקראו לה נורית, כדי שאמא תוכל להמשיך לשיר: "נורית אקרא לה, נורית שלי".
כשהייתה בת 14 הרגישה שאמא דועכת. מתכנסת לתוך עולמה הנעלם. זה התחיל בעצב ברור ומובן על אחיה האהוב, דודה של דליה, שמת מסרטן. זה נמשך לתוך איזו שהיא אדישות קיומית. "הפסיקה לקבל אותי בחיוך כשחזרתי מבית הספר". בסוף נפלה לדיכאון ואושפזה בביה"ח הפסיכיאטרי בטלביה.
"אני מנסה לדבר אליך/ לקרוא לך בשמך/ ואת מביטה בי/ ואינך רואה/ זו אני/ ראי...", היא כותבת ב"עוד לאמא". "זאת הייתה טראומה איומה", היא אומרת לי. וזה גם היה סוד. אבא סיפר לה שלאמא יש מחלת פרקים ומטפלים בה בבית חולים. אבל לא נתנו לה לבקר אצלה. אמא שוחררה דהויה ולעולם לא חזרה להיות מה שהייתה. "... היום את כבויה/ עיניך לוחשות כגחלים/ כאילו אינך/ אמא שלי".
שאלת את עצמך איך זה קרה לה?
"אני מקנאת באנשים שמניחים את הכל ויוצאים מדעתם. יש בזה אולי משהו רצוני. איך קורה התהליך? למה זה לא קורה לי? כאילו מגיע גם לי קצת לעזוב את הכל".
היו תקופות שרצית לעזוב הכל?
"לא רציתי אף פעם. רציתי להמשיך לחיות ולעשות, אבל היה איזה מסך ביני לבין העולם".
האשפוז, הדיכאון של אמא, לא גרם לפחד שזה יחזור גם אלייך?
"לא. אבל זה עצב גדול שאיבדתי את אמא של ילדותי המוקדמת, אמא שנטעה בי את האהבה לשירה".
מכיתה א' היא זוכרת את עצמה כותבת. קיבלה הערכה 'מצטיינת בחיבור' "ואיזה חיבורים ילדה בכיתה א', כבר יכולה לכתוב?".
כשלמדה בתיכון ליד האוניברסיטה הטיל המורה לספרות יום טוב הלמן, חברו של ביאליק, על תלמידיו לכתוב חיבור תיאורי: "אי בלב ים". היא כתבה שהאדם הוא אי והלמן אמר: "מצוין, אבל לא זאת הייתה המשימה", והיא השיבה: "לא יודעת לכתוב על אי בלב ים". והוא הזהיר אותה: "תפקחי עין כי ים מסביב".
ובתוך הים מסביב הזה הכירה את אהבת חייה. זה היה כששירתה בנח"ל ונסעה במשאית מהקיבוץ שלה, נחל עוז, לכינוס באורים. בסיבוב סעד עצרו לטרמפיסט, סמל מהנח"ל. גם הוא היה צריך לאורים. זה התחיל בקשקושים במשאית הקופצנית וזה נמשך בביקורים שלו בנחל עוז.
בת 20 התחתנה דליה עם עוזי יאירי. למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, תוך כדי כך נולדה בתם טלי ואחריה התאומים יובל ויעל. ואז אחד הפרופסורים אמר לה: "לא בשבילך המקצוע הזה, תכתבי סיפורים". הסיפורים היו אז ברדיו, והיא התייצבה לוועדת קבלה לקורס שדרים ראשון.
"למה לדעתך את צריכה לבוא לרדיו?", שואל האינקוויזיטור הכל-יודע נקדימון רוגל, "כי משחר ילדותי רציתי לדעת איפה האיש הקטן שברדיו", היא עונה ונקרעת מצחוק. ליתר ביטחון היא מוסיפה שהתוכנית האהובה עליה היא "מחפשים את המטמון", כי תמיד מחפשים שם משהו. לעורך התוכנית קוראים במקרה נקדימון רוגל והיא מתקבלת.
במלחמת יום הכיפורים מפקד יאירי על חטיבת הצנחנים, עובר את הקרב הטראומטי בחווה הסינית. 38 הרוגים וכ-100 פצועים. דליה מתלווה אליו לביקורים מדממים מכאב ומשאלות בבתי המשפחות.
ב-5 במארס 1975 עוזי יאירי משרת במודיעין. בלילה, כשהם חבוקים במיטה, מתקבל הטלפון שמשהו קורה בחוף תל אביב. עוזי קם, מתלבש, אומר לה: "תזכרי איפה היינו" ויוצא. היא רצה לטלפון.
לראשונה בחייה היא "מלשינה" למערכת. עוזי חוזר לקחת את המשקפת ותופס אותה על חם.
לפנות בוקר מעיר אותה הטלפון. על הקו עוזר ראש אמ"ן למחקר, יהושע שגיא: "תשמעי, עוזי עשה שטות, נכנס איפה שהחיילים שלו והוא פצוע, תבואי לאיכילוב". "מה תבואי לאיכילוב?", היא משחזרת לי, "יש לי תינוקת בת 10 חודשים בבית (מיכל), אוטו שבקושי נוסע, שהייתי קוראת לו 'כרמל ספורט' כי ספורט לנהוג בו, ואתה לא יכול לשלוח אוטו? הוא היה מבולבל לגמרי, אבל קיבינימט, תשלח אוטו".
היא נכנסת לטרנטה שלה ונוהגת לבית החולים. "הגעתי. לדעתי הוא כבר היה מת. ניסו לסמם אותי בכדורים ואני אמרתי: 'חייבת לראות אותו, אני צריכה להיפרד'". עכשיו, כשהיא קוראת מ"5 במארס 1975" היא נפרדת שוב.
"קמטים במצחך כמו גוהצו לפתע כמו היית מרוצה, כמו נרגעת אני רוצה לצעוק, לכעוס, לבכות אני רוצה להיכנס מתחת לשמיכה להזכירך מגע גופי שתתעורר. הזמן עומד, אני רוצה להחזירו אחורנית. אני נוגעת בשפתיי אשר נשקו לך לפני שעות אני רוכנת אל שפתיך. ושוב קולות המנסים למנוע בעדי. אני נכנעת. מעולם לא נפרדנו כך".
כשעוזי פיקד על "היחידה", היה ערן דולב הרופא שלה. מעולם לא היו חברים, מעולם לא העבירו לילות בדסקוס מוראות החווה הסינית. דליה פגשה את דולב רק פעמיים. כשעוזי נקע רגל בנופש והועבר לטיפול בתל השומר, וכשדולב הזמין חבר'ה לביתו בשדרות ח"ן בתל אביב. מעט לפני יום השנה לעוזי בא אליה אפרים סנה.
"ערן היה נורא רוצה לדבר איתך על עוזי ועל המלחמה", אמר לה, "אבל את תמיד מוקפת אנשים". ביום השנה קיבל ד"ר דולב את ההזדמנות שלו. עם חבריה ועם ילדיה התקשתה לדבר על הבעיות, אבל איתו זה היה שונה. "הנה הגיע אדם זר יחסית, שהוא גם רופא ואפשר לספר לו הכל". בערב הראשון רק שמעה ממנו דברים על עוזי, אבל נוצר איזה קשר, נולדה ידידות. "והוא הרגיש בטוח לספר לי דברים על חייו. זה לא משהו שאתה מתכנן, וה' קליק' של רומן לא בא מהתחלה".
הקשר עם ערן לא התחרה בזכרו של עוזי, לא הפריע לו. בגלל שכלום לא היה מתוכנן, הכל היה טבעי. "עם ערן זה סוג של אהבה אולי יותר בוגרת, אבל לא הייתי יכולה לחיות עם מישהו שלא ידע מי זה עוזי".
ועוזי נוכח מאוד בחייהם עד היום. מיכל הצעירה שלה, הכירה את ערן כשהייתה קטנה מאוד. "לגביה הוא האבא". אבל לפני כמה שנים פתחה במסע חיפושים בעקבות אביה מולידה. בנם יובל הוא צלם אמן. באחת התערוכות הציג עבודה עם המון כיסאות ריקים שהביעו ריק אחד גדול. עכשיו הוא מצלם עבודה עם דוגמניות עירום שאותן מיקם במלון זול שהותקף בידי מחבלים. ההתכתבות עם מלון "סבוי" יותר מברורה.
ואיפה את עומדת במערך הרגשי הזה?
"בשנים הראשונות כשהיו מדברים על עוזי הרגשתי כאילו אני זה הוא. היום אני-אני והוא-הוא. אבל הוא עדיין חלק ממני, אבי ילדיי, חלק מהחיים. אין בכלל מה לדבר". את הדיבורים השאירה לרדיו. לפעמים גייסה את השירה לתמוך בהם. בימי הפיגועים כשהטלפון בביתו היה מצלצל בשבע בבוקר, ידע כי זאת היא שמבקשת ממנו פתיח. משהו במקום תפילה. לעתים היא הייתה זאת שכותבת, אך לא מגלה לאיש. רק כשפרשה מהרדיו הוציאה את שירתה לאור.
עד כמה אפשר להשתחרר מכבלי האקטואליה?
"קשה מאוד. תוכניות כמו שלי, לא היו עבודה, אלא אורח חיים. 24 שעות ביממה אתה מתעדכן, לומד. לא רק את היום-יום, אלא גם את התהליך".
כשעזבה את הרדיו הצטרפה לערן לשנת שבתון בלונדון. נקלעה להפגנה ענקית על סף מלחמת המפרץ וצלצלה למערכת. נרגשת כריפורטרית שלראשונה מריחה "שטח": "גורמים באש"ף הופכים את זה לאירוע אנטי ישראלי. חייבת להיכנס לשידור".
אבל הדסק שמע, הכין לעצמו עוד קפה וניער אותה מעליו: "נבדוק", "נברר", "נצלצל". " ואז חשבתי בלבי, 'דליה את צריכה להיגמל'".
תארי לי תהליך גמילה בניכר של מכור לאקטואליה...
"אתה מכריח את עצמך לא לשמוע גלים קצרים, אתה לא מחכה שכרמלה מנשה תעדכן אותך על מה שקורה בצבא ושחנן קריסטל יספר לך על הפוליטיקה".
אסיר שמורידים ממנו אזיקים כואב לו בפרקים. איזה כאב, איזו שריטה משאירה אחריה האקטואליה?
"לא האקטואליה כשלעצמה, כמו האופי שלי שמחובר אליה. לו הייתי היום מאחורי המיקרופון לא הייתי עוברת כל כך מהר לסדר היום על מה שקורה במפלגת העבודה, למשל. השריטה קיימת מעצם העובדה שאין לי כבר כוח לעשות את זה והכוח חסר".
ב"מילים של חייל" את כותבת על "חומת האטימות הזאת". כשאתה שדרן-שרדן אתה גם זקוק לחומת אטימות כדי להתקיים?
"כשראיינתי את החייל שדבריו מובאים בפתיח לשיר, זלגו לי דמעות. הוא שבר אצלי משהו. זה היה בקטע שבו סיפר כי מחורבות הבית שנהרס באינתיפאדה שמע צלצול שעון והבין שהיו שם חיים. כשהאטימות נשברת אצלך היא נשברת גם אצל המאזין".
לפעמים לא נשברה חומת האטימות, אך בהחלט נסדקה בשידור. היו מרואיינים שלפני שהשיבו בעניין שלשמו הוזמנו היו רואים לנכון לציין שהכירו את עוזי. "הייתי מגיבה בהלם. 'טאח', ערבבו בין דליה המראיינת לדליה הבן אדם. הייתי אומרת תודה ועוברת לשאלה הראשונה, אבל זה היה גומר אותי. על הפרסומת הראשונה הייתי נגמרת".
לפחות הכוונה שלהם הייתה טובה. איך הסתדרת עם גסי הרוח?
"עם גסי הרוח פיתחתי טכניקה. הלכתי איתם, שיוציאו את סדר היום שלהם. אני אדם לא אלים ותמיד האמנתי במלכודת דבש". פעם העלתה לשידור ח"כ מאוד בוטה ומתחה ביקורת על הצעת חוק שלו. אף שההצעה הייתה לפניה, ההוא פתח בארטילריה: לא קראת, לא התכוננת, את לא מבינה על מה את מדברת. "והמראיין האורח לצדי עושה לי סימנים שאכנס בו, אבל אני לא מתערבת. אחרי השידור התקשר אותו ח"כ והתנצל: "אמרו לי שיצאתי אידיוט".
אחרים צלצלו ישר אל המנהלים. טוענים שלא קיבלו די זמן אוויר בגלל היותם מהימין וזוכים לאוזן קשבת. וויכוחים אחרים השתלהבו סביב החלטתה שלא לשדר מלוויות של חיילים, לא להעלות פוליטיקאים "שטרחו ובאו" לפיגועים, לא לשלב כתבים חמושים בבדלי שמועות לאחר שכבר הסתיים הפיגוע. "הייתי משמיעה מוזיקה וננזפת כי בגל"ץ היו ממשיכים לשדר".
לא שהייתה חפה מכמה "שטיקים" להכעיס. כשעשתה את "יומן השבוע" צונזרה כתבה על מחזה של "צוותא" שעסק בפליטים. זאת, לאחר שהמנכ"ל לפיד ומנהל הרדיו לב-ארי לא אהבו את ההשוואה בין פליטים יהודים לפלסטינים. במקום הסיפור הזה שידרה שבע דקות מוזיקה, והשתוללות ההנהלה הייתה גדולה. "נקראתי לבירור וטענתי כי לא היה לי מה לשדר".
ברדיו הן היו שלוש אמזונות. כרמלה מנשה, שהתחילה אצלה כשערכה את "יומן הבוקר" והפכה כתובת לחיילים. שלי יחימוביץ', "שהייתה צריכה להיות פוליטיקאית מהתחלה". פעם, מתוך עיקרון, סירבה לסקר תחרות מלכות יופי, אבל יאירי לא כעסה. "ראיתי בה את עצמי ואמרתי: 'בסדר, אל תלכי'".
האם הלוחמנות וההבנה היו מוצאים את עצמם בפאזה הזאת של החיים העיתונאיים? האם בימי ה"צבע" ו"התחושות" ו"התובנות" יש עדיין קיום לדיווח הבלתי מפורכס, לשאלה החפה מפתלתלותו של המראיין?
מ"חדשות" שהשמיע חיים יבין בהשקת "תזמורת בגוף יחיד" עולים בעיקר ספקות מהדהדים: "סימני השאלה מבלבלים היום/ שהרי כבר איננו שואלים ואולי לא היו/ הדברים מעולם... השאלות מתפוגגות כמו אינן חשובות יותר/ כמו החדשות של יום אתמול...".
נא להמתין לטעינת התגובות
