פרק מתוך "ללא הומור היינו מתאבדים"
ספרה של ד"ר חיה אוסטרובר עוסק בכוחו המבריא של ההומור וביכולת ההתמודדות המופלאה של ניצולי שואה באמצעותו. לצורך המחקר ראיינה אוסטרובר 55 ניצולי שואה, וניתחה את דבריהם על ההומור בימי השואה בכלים פסיכולוגיים
ההומור אפוא אינו גירוי בעולם החיצוני, אף כי יש גירויים המביאים לתגובות הומוריסטיות. הומור אינו רגש, אף-על-פי ששימוש בו יכול לשנות רגש ומשתמשים בו במצבים רגשיים מסוימים. מהו אפוא ההומור? מתוך העושר שבהומור צמחו הגדרות רבות.
הגדרה אחת בודקת את מרכיבי ההומור ומוצאת שהוא מורכב משלוש חוויות: חוויה מחשבתית -שנינה; חוויה אמוציונלית - עליזות; חוויה פיזיולוגית - צחוק. אפשר לחוות כל חוויה בפני עצמה, אך חוויה משותפת של שלושתן היא ההומור.
הגדרה אחרת רואה בהומור את "היכולת לתפוס, להעריך, לחוות מה שמשעשע, מצחיק או לא תואם
באבסורדיות. [...] ההומור הוא הדרך הבריאה להרגיש מרחק בין העצמי ובין הבעיה, דרך של עמידה מהצד והתבוננות בבעיה דרך פרספקטיבה".
ותמיד יש בו בהומור מידה של התבוננות עצמית או אמת. יש חוקרים הטוענים שההומור הוא בתפיסה של המתבונן. לדעתם, להשתמש בהומור פירושו לראות את הדברים שכולם רואים אך מזווית
אחרת, חדשה ומפתיעה שיש בה היגיון פנימי. השימוש בהומור מאפשר לנו לעסוק בנושאים המטרידים אותנו מנקודת מבט לא שגרתית כי ההומור מאיר את המצב באור של אבסורד או פרדוקס ומעורר תחושה של תענוג ושעשוע. כלומר, הומור הוא איכות תפיסתית המאפשרת לנו לחוות שמחה גם כאשר אנו נמצאים במצב של עקה.
ההומור יכול להיות אכזרי ויכול להיות מרפא, הוא יכול להביע אהבה ויכול להביע שנאה ותוקפנות. ההומור, גם העצוב ביותר, לעולם אינו מדכא. תמיד טמון בו גרעין של אופטימיות, שאינו נובע מהתעלמות ומסילוף המציאות, אלא מהדגשת היחסיות של כל פירוש מקובל, הרחבת שדה הראייה וגילוי משמעויות חדשות.
בעשורים האחרונים מנסים חוקרי מוח להבין כיצד אנו מפרשים ומבינים הומור ומהן הפונקציות האנטומיות של ההומור. שאלות רבות העלו החוקרים: באילו תנאים אפשר להפריד בין צחוק להומור? באילו תנאים אפשר לזהות את המרכיבים התחושתיים, הקוגניטיביים, הרגשיים וההבעתיים של הצחוק וההומור? מתי ואיך מרכיבים אלה קשורים זה בזה? איך מתבטאים ההבדלים בין המרכיבים במוח? האם יש אזורים מסוימים במוח האחראים על
השפעת הפגיעה המוחית על המצב הקוגניטיבי והרגשי אמנם נחקרה, אבל המידע על האינטראקציה בין הקוגניציה לרגש עדיין אינו שלם. מסיכום מחקרים רבים שפורסמו עולה שלאונה הימנית יש כנראה
מעורבות גדולה בהבעה ובהבנה של רגשות מזו של האונה השמאלית, והיא קשורה גם לתשומת לב לסביבה ולאלמנט ההפתעה של ההומור. האונה השמאלית אחראית על האינטגרציה של האינפורמציה ועל הבנת ההומור ותפיסתו.
"הצחוק יפה לבריאות", אנו אומרים, ואכן הצחוק הוא תכונה אוניברסלית שאינה מבחינה בין גיל, תרבות ומין. הצחוק הוא התקף, פעילות פיזית, שאפשר שיתעורר בעקבות גירוי קוגניטיבי כמו גילוי הומור ואפשר שיתעורר בעקבות גירוי פיזיולוגי כמו דגדוג.
בשתי דרכים הצחוק יוצר מצב של אופוריה ומונע מחשבות קודרות: פיזיולוגית ופסיכולוגית. פיזיולוגית, הצחוק ממריץ את מערכת הנשימה ואת מחזור הדם, מעלה את לחץ הדם ומאיץ את זרימת הדם לראש ולמוח, כפי שניתן לראות בפניו האדומות של אדם הצוחק צחוק עז.
במחקרים הרבים העוסקים בצחוק אפשר למצוא קשת רחבה של פירושים אודות הצחוק, ונדמה כי אין תגובה אנושית שזכתה לפירושים רבים כל כך. למשל, יש חוקרים הטוענים שהצחוק מצריך רגש, ואילו
אחרים טוענים שהאדישות היא סביבתו הטבעית של הצחוק - "אין לו לצחוק אויב גדול מהרגש".
יש חוקרים הטוענים שהאדם הוא בעל החיים היחיד שצוחק, ואילו אחרים מצאו צחוק גם אצל קופים וחולדות. הצחוק הוא תכונה קדומה, פרימיטיבית ואינסטינקטיבית, אבל צחוק מבדיחות הוא תכונה מתקדמת יותר ובעלת אופי לשוני קוגניטיבי; המוח האנושי פיתח את התגובה הפרימיטיבית לתכונות נוספות והן מעובדות בקליפת המוח.
עיבוד הבדיחות משתנה מאדם לאדם, ולכן בני אדם שונים צוחקים מבדיחות שונות. אחד הדברים המפתיעים בצחוק הוא שאיננו יודעים למה אנחנו צוחקים. כאשר שואלים אדם צוחק "למה אתה צוחק?" הוא אינו יכול לענות תשובה של ממש מכיוון שהתשובה דורשת שימוש במרכז מוח
עילי כדי להסביר התנהגות של חלק מוח נחות יותר - ודבר זה אינו אפשרי.
שלא כחוקרים רבים שהתמקדו בשאלה למה צוחקים מבדיחות דווקא, בדק רוברט פרובין את המבנה של צליל הצחוק עצמו ומצא שהכל צוחקים באותה תבנית בסיסית. פרובין הוסיף וביקש לגלות מה מביא בני אדם לידי צחוק, ומצא שהצחוק הוא התנהגות חברתית של בני אדם. אם מוציאים אותם מהקשר חברתי ומביאים אותם למעבדה למשל - הצחוק נעלם.
פרובין מצא שכ- 90-80 אחוזים מהצחוקים אינם קשורים להומור אלא משמשים אמצעי בשיחה. עוד מצא שהצחוק אינו רק נחלת השומע. בדיקה כמותית שעשה פרובין העלתה שברוב המצבים החברתיים פרצו הדוברים בצחוק 46 אחוזים פעמים יותר מן המאזינים.
תימוכין לטענה שהצחוק הוא תכונה שמטרתה לעזור לנו בשיתוף פעולה חברתי נמצאים במחקר שעשתה שרה בלקמור. דבר ידוע הוא שאיננו צוחקים כאשר אנו מדגדגים את עצמנו, ובמחקרה הראתה
בלקמור שלמוח יש מנגנון המבדיל בין דגדוג עצמי לדגדוג חיצוני.
מחקרה העלה ממצאים דומים למחקר שעשה צ'רלס דרווין לפני כמאה שנה. דרווין ביקש לבדוק מדוע פיתחנו תגובה לדגדוג, ובעקבות מחקרו טען שהדבר נועד להקל ביצירת קשר חברתי. אין טעם לצחוק מדגדוג עצמי, אבל לתגובה לדגדוג של מישהו אחר יש חשיבות חברתית, ואולי זו הסיבה שלמוח מכניזם המובנה להבדיל בין השניים.
אנחנו מתוכנתים מראש לצחוק עם אחרים. נראה שהאדם צוחק כמעט על כל דבר. אנו צוחקים בלעג ובבוז או בסימפתיה ובחיבה. אנו מספרים בדיחה כדי לבטא עוינות או אינטימיות. הצחוק יכול להיות אמצעי להפיג חרדה או אינדיקציה לשחרור ממנה. הצחוק יכול לבוא בתגובה לכל סוג של מצב רגשי; לא פעם דווקא מצבים מדאיגים או טרגיים מביאים לידי צחוק.
האם ההומור והצחוק הם "מתנה שנתנו האלים או מגלב שנתן השטן?" אפשר לטעון שההומור והצחוק משקפים את האספקטים השפלים, המכוערים והאגרסיביים בטבע האדם, אך אפשר גם לקשור אותם לתמימות ולשמחה. איזו מהדעות נכונה? נראה שבשתיהן טמונה אמת.
חיה אוסטרובר, ללא הומור היינו מתאבדים - ההומור כמנגנון הגנה בשואה, הוצאת יד ושם
נא להמתין לטעינת התגובות
