הפרופסור שהגן על לאה גולדברג
היא הייתה דוקטורנטית בת 22, שלימים הפכה לאחת המשוררות החשובות בישראל, והוא פרופסור גרמני מהולל, שלימים הפך לפליט נתמך סעד בבריטניה. היא ברחה לישראל מאימת המשטר הנאצי, והוא התנגד לו בכל תוקף עד שנאלץ לנטוש ולהותיר מאחור עבר מפואר
11 שנה לאחר אותו יום שחזרה המשוררת הגדולה בעיתון"משמר" את האפיזודה: "הסטודנט, מטושטש זהות ונטול אפיונים, צעק: 'אם ימשיך פרופ' ק' לדבר בטון הזה על הפיהרר, נסלק אותו מכאן מיד-ואת הבית היפה הזה, נחרים למטרותינו'. 'אל תשכחו', אמרתי לו, לקחת גם וילונות. תוכלו לתפור מהם מדים לזאטוטים שלכם'. ואז התרתח עוד יותר:'שמרי על פיך, גברת, על כגון זה אנחנו אוסרים להתלוצץ'. 'אני בת חוץ לארץ', הפטרתי לעברו. והוא הגיב: 'אה', שנשמע כאיום לעתיד לבוא, בטוח בתוקף מדיו".
אז מיהו אותו פרופ' ק' שחולל את המהומה? שלוש שנות חיטוט בספריות ובאוספים בארבע מדינות, שערכה פרופ' יפעת וייס מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, נדרשו כדי לענות על השאלה. התוצאה היא מחקר חדש, שיתפרסם בקרוב באסופת מחקרים בהוצאת "יד ושם", ובו נחשפים פרטים עלומים בפרשת חיים מופלאה וגורל מר של מתנגד המשטר הנאצי. המחקר גם משרטט את היחסים האישיים והמקצועיים שנוצרו בין מורה נערץ, קפדן ונוקשה, לבין תלמידתו לאה גולדברג, וההתכתבות הממושכת שניהלו השניים, אשר נגדעה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וחודשה רק מאוחר יותר.
ק' הוא פאול ארנסט קאהלה, בלשן בעל שם ומעמד בינלאומי, ידען מעמיק בתשע שפות, ביניהן עברית, ערבית, ארמית וטורקית, שהתעניין במסורות האיסלאם והתמחה בחקר הספרות המקראית, הדקדוק העברי והניקוד וסיפק למדע סדרת תגליות חשובות ממחקריו בכתבי הגניזה הקהירית. "למכון שבראשו עמד", סיפרה פרופ' וייס, "זרמו תלמידים וחוקרים מכל קצווי תבל".
לאה גולדברג, קובע מחקרה, השלימה אצל פרופ' קאהלה את הדוקטורט שלה ב-1934. "בעולמה היה לו תפקיד סמלי. דמותו נחקקה בזיכרונה, הובנה והופנמה. במחיצתו התגבשו תובנות שליוו את כל חייה, השפיעו על האתיקה שלה כיוצרת וכאדם וסייעו לה לגבש את מחויבותה המוסרית במשטר של עריצות - נושא שהעסיק אותה רבות כמסאית ושבו קנתה מעמד של בת סמכא".
לאה גולדברג הגיעה לבון ב-1932 בגיל 21, לאחר לימודים באוניברסיטאות קובנה וברלין. קאהלה היה כמעט בן -60 בשיא פריחתו והצלחתו המקצועית. הוא הספיק להיות כומר ברומניה, ראש קהילת הפרוטסטנטים בקהיר, מנהל בית ספר וחוקר במכון הארכיאולוגי הגרמני בירושלים. גולדברג רצתה לכתוב עבודת דוקטורט והוא נרתם לתוכניתה הגדולה. במכון שטיפח התייצב בגלוי לצדה, כמו גם לצד סטודנטים יהודים אחרים, והגן עליהם בנחישות בתקופת השלטון הנאצי, תוך סיכון אישי גדול. "יש לו כאן הרבה אויבים, והדבר יכול להיגמר רע", תיארה גולדברג את המצב.
ב-1935, חודש לאחר שעלתה גולדברג לארץ ישראל ושנתיים לעליית היטלר לשלטון, התבשרה שעבודת הדוקטור שלה בדרך לפרסום רשמי מטעם המכון האוניברסיטאי בבון. באותה תקופה נקלע לעין הסערה האסיסטנט של קאהלה, ד"ר קורט לוי, שליווה את התקנת הדוקטורט של גולדברג לדפוס. קאהלה התאמץ מאוד להגן על משרתו של לוי, אלא שזה פוטר בשל "החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי", שהתיר לפטר עובדי מדינה אשר אינם שייכים לגזע הארי. לוי אולץ לוותר על קריירה מדעית, הסתבך בקשר רומנטי עם גרמנייה צעירה וביולי 1935 התאבד בקפיצה לנהר הריין.
בנוסף לתמיכתו בלוי, המליץ קאהלה על מלגת קיום לחוקר יהודי נוסף ועל כך הוזהר וננזף. נציג המרצים מטעם המפלגה הנאצית באוניברסיטה דיווח לממונים עליו על נטיותיו של קאהלה, "הבוחר חוקרים ממניעים אגואיסטיים וממליץ
גם גולדברג הייתה כמובן ערה לפעילותו. מחקרה של פרופ' וייס מגלה כי במאמר משנות הארבעים הדגימה המשוררת את השוני הרב בין קאהלה לפסיכואנליטיקן קרל גוסטב יונג, שנחשד באנטישמיות ועם עליית הנאצים "הוכה בסנוורים". " פרופ' ק'", כתבה גולדברג, "נדרש לחתום על טופס ההצהרה הרשמי על מוצאו הארי מדורי דורות". תגובתו לבקשה הייתה נחרצת: "אבקשכם לא לשלוח לי עוד את השטויות האלו. אינכם יכולים לדרוש ממני, בלשן ומדען, שאשתתף באידיוטיות הפופולרית הזאת", כתב לשלטונות הנאציים. "כבר כתבתי לכם שאני גרמני, ולא ארי. הארים הם פרסים, או הודים. אינני פרסי וגם לא הודי. אני גרמני-והגרמנים, השד יודע מיהם? אם כן לא אחתום".
גולדברג המשיכה להתכתב עם קאהלה מתל אביב. היא דיווחה לו על חייה בארץ, עיסוקיה והקריירה שלה. יום אחד הגיעה למסקנה שמכתביה מפלשתינה עלולים לסכן את חייו והפסיקה את התכתובת. קאהלה מצדו שמר על קשריו עם מדענים יהודים רבים גם בארץ, אחד מהם היה נשיאה השני של מדינת ישראל יצחק בן-צבי. "הוא מחסידי אומות העולם", אמר עליו בן-צבי לאחר שנים, "שהגן על היהודים בתקופת הנאצים ובעצמו סבל מידם".
גם אשתו של קאהלה, מארי, ממשפחת קצינים מיוחסת, התנגדה למשטר, והזוג סירב לשלוח את חמשת ילדיהם לנוער ההיטלראי. "מה יהיה על חמישה בנים המתחנכים בבתי הספר האלה? במשטר הזה?", קבלה מארי באוזני גולדברג, "הלא כל בניי יהיו רוצחים, פושעים".
בעקבות ליל הבדולח החריפה את מאבקה החשאי בנאציזם, ויום לאחריו סייעה, עם בניה הבוגרים, למכרים יהודים לשמור על חפצי ערך ולהציל סחורה בחנויותיהם מביזה ושוד והחלה לקנות מוצרים בחנות של יהודייה. היא ובנה נתפסו בשעת מעשה בידי הגסטאפו, ויומון נאצי דיווח בהרחבה על "השערורייה רבתי" - "צעד שהיה משול לעמוד הקלון", מדגישה פרופ' וייס.
בספרון בגרמנית שכתבה אשתו בחשאי, גוללה את קורותיהם באותה עת: בנם הבכור הורחק מלימודיו באוניברסיטה, דרכונו ודרכון אמו הוחרמו. שאר הבנים הושפלו, הוטרדו וסבלו מאיומים וממעקבים מצד הגסטאפו. בתקופה זו נציגים משטרתיים ושכנים הגניבו לאוזניה של מארי כי יש כוונה לחסל אותה וכי עליה לבחור בין מרתפי הגסטאפו, התאבדות או הימלטות.
מארי בחרה באפשרות השלישית. בעזרת מכרים ברחה עם בנה לאנגליה דרך הולנד, ובן אחר נשלח לשווייץ. מאוחר יותר ארגנה בחשאי את הוצאת בעלה ושלושת ילדיהם הקטנים מגרמניה - ללונדון. "ניצחנו את גרמניה הנאצית", כתבה. "תודה לאל, לא עלה בידי גרמניה הנאצית ללכוד אף לא אחד מאהובינו".
חייהם ניצלו, אך לא שבו לקדמותם. כל רכושם, שכלל בית בן 15 חדרים וספרייה שמנתה 8,000 ספרים , נשאר בגרמניה הנאצית, ופרופ' קאהלה, דמות מפתח במדעי היהדות, הפך באנגליה לפליט נתמך סעד וסבל מקשיי התאקלמות וממחסור. רק בדוחק מצא עיסוק חלקי וזמני בקטלוג כתבי יד ערביים או בהרצאות אורח.
כל הזמן הזה עקבה גולדברג מארץ ישראל אחר קורותיה של משפחת קאהלה. בתצלום שפרסם שבועון בריטי זיהתה את דמותו של מכרה משכבר הימים. "עשיתי מעשה גנבה-תלשתי את העמוד", כתבה ביומנה ובמאמר שהופיע ב"פלסטיין פוסט". לקראת סוף מלחמת העולם השנייה קיבלה גולדברג את הספרון שכתבה מארי באנגליה - ובכתה שעות ארוכות. ובתום נתק בן 11 שנה חידשה את ההתכתבות עם הפרופסור שלה. על המכר המשותף כתב בן-צבי לגולדברג: "הוא ידיד ישראל, והגרמני היחידי שיש לי עסק איתו".
נא להמתין לטעינת התגובות
