הספר "זה שמחכה" נפתח כך
בסוף שנות השמונים מגיע זיזי בן העשר עם משפחתו לשליחות בבוסטון. "זה רק לשנה" מבטיחים לו, אבל בעיניו מדובר בנצח. רומן הביכורים של יותם טולוב רואה אור בהוצאת כתר
זה שמחכה, יותם טולוב צילום: כריכת הספר
הוא מקבל את הכרטיס, הוא לא עוצר בחנויות, הרכבת ברציף. אנשים מכל קצוות מגיעים, ממהרים. הוא מנמיך את כובע המצחייה. ירוק. שלושים ושלוש. לארי בירד. הכי אלמוני שהצליח להיות. ובצל הכובע, על מצחו, מבצבץ לו כתם אדום וטרי. בתוך הקרוב הוא מחפש מושב צדדי. כולם זהים, אל תתרגש כל כך, תבחר, אחד, לא משנה, רק לא לעורר בהם חשד. ילד נכנס אל תוך רכבת ובמאמץ מתפנק מחשב את הצד הנכון - הימלטות הימלטות ובכל זאת לא צריך להיות פרייאר ברֶבֵרס.
ילד אַנדֵר-קַאבֵר מתקדם עוד מעט
עוד קצת, מאמץ אחרון לפני ירושלים. האנשים סביבו מניחים את תיקיהם בתאי המטען אבל הוא מזוודות-לֶס. מעט דברים בתוך תיק גב. והעיקר, העיקר נמצא הרי במחשבותיו - האפשרויות. כל האפשרויות שניחש לעצמו, מתגוששות כעת בין עצמן - יעקוב ועשיו בבטן הרה.
הרכבת החלה תנועתה.
שתהיה טובה, הוא מייחל. זו שבסוף תמוטט את התרחישים שלו ותעשה מהם צחוק. למשל, שיקבלו אותו בלחיצת יד אמיצה. עמוד נוח עמוד חופשי. הם לא יכחישו, לא חשבנו שתצליח, אבל בדיוק ילדים כמוך אנחנו צריכים בארגון שלנו. או, שישטפו אותו, איך שייכנס, דליי מים קפואים על הראש. ברכוֹת. ויעניקו לו סרבל, טייס חמקן שכמוהו, שעבר בהצלחה את הסולו הראשון. או ש... לא. עצור - עושה לעצמו משמעת מבצעית - אל תחשוב על הטובות. רק האפשרויות הרעות שלא יוכלו להתממש עכשיו שכבר נחשבו ונובאו. והטובות, תן להן, שיפתיעו לבדן.
יותם טולוב. אזרח של כמה עולמות צילום: יח''צ
ילד יודע. לא סתם התפילה בלשון רבים - תוליכנו, תצעידנו, תצילנו. אפילו שהוא כה יחיד. לא, חז"לינו חשבו על הכל. כי ככל שהוא לבד, ככה הם איתו, משגיחים מעליו, שקופים, גבוהים, מתלחשים זה לַזה – הסוכנים שלנו. שיחלצו, איך לא, ילד משלנו, גם אם פיקשש, מהזרוע הארוכה של הסי.איי.איי והאף.בי.איי והאיי.בי.סי.
יותם טולוב, זה שמחכה, הוצאת כתר, 250 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
