ביאליק והצעירה הקירחת
עבור המשורר הלאומי היתה העיר העברית הראשונה התגלמות החלום הציוני - והוא הקפיד להיות מעורב בתחומים רבים בחיי הכרך: הקים מוסדות תרבות, הציע לבנות טיילת והתריע על מיעוט הגנים בעיר. בזכותו, אחד הרחובות המרכזיים בתל אביב נקרא אבן גבירול
בביטוי "הצעירה הקירחת" מאמצת הפונה הירושלמית את הכינוי הבלתי מחמיא שטבע ביאליק עצמו לעיר הצעירה שצמחה מהחולות, וזאת בשל דלדולה מגנים ומפינות נוי ומרגוע - מה שמדומה בלשון המשורר לנערה נטולת שיער.
ביקורתו של ביאליק על מחסור בריאות ירוקות כלולה במשא קטרוג מפורט, שבו הוא מתריע בין היתר: "הנני רואה פשוט אסון גדול לעיר בעתיד הקרוב, אם לא ידאגו בעוד מועד להכניס לתוך השטח הבנוי מספר מסוים של גנות... אי אפשר גם שהתינוקות של השכונות יהיו משוטטים ומתרוצצים ברחובות בין האבטומובילים והעגלות ונתונים לאבק ולסכנת מוות מחוסר מקומות לשעשועים... ובכלל צריכה העירייה להקפיד על ריבוי העצים בעיר". ("מה לעשות לשכלולה של תל אביב?", ידיעות עיריית תל אביב, אוקטובר 1932, עמ' 17-18).
בהמשך הדברים מוחה ביאליק על העיכוב בהקמתו של גן מאיר, ומביע חשש פן תנגוס הבנייה המואצת בהיקפו המתוכנן של גן מרכזי זה. לימים הציע המשורר להוסיף ולנטוע בגן מאיר את חלקת צמחי התנ"ך וספרות חז"ל, בביצועם של זוג הבוטנאים אפרים וחנה הראובני - אבות רעיון "נאות קדומים" (שהוגשם בימינו בידי בנם, נגה הראובני). בנטיעות אלה ביקש ביאליק לעורר מחדש את הברית שבין העם השב לארץ אבותיו לבין צמחי מולדתו מדורי דורות.
ביקורת חריפה מתח ביאליק גם על היעדר תשומת לב לצורת הבניינים, לתכנון הארכיטקטוני של הרחובות, ולזוהמה בטיילת, שאת בתיה הרעועים הציע לפנות ולהכשיר תחתם רצועה של שפת ים משוכללת "על פי כל חוקי הפליאז'ים המתוקנים באירופה". אף חלונות הראווה של חנויות תל אביב לא נמלטו מעיניו הבוחנות של ביאליק. הללו הזכירו לו בכיעורן ובגיבוב הסחורות שבתוכן ויטרינות של עיירה קטנה בפולין-והוא קרא לתיקון אסתטי גם בתחום זה.
ביאליק היה ער למפגעים סביבתיים ודיווח על כך לרשויות העירייה. כמו כן דרבן את דרי רחוב מגוריו (שנקרא על שמו עוד בחייו) להרבות בנטיעות, וכך נהג גם בעצמו. סביב הבית הקסום שבנה (שהינו עד היום משכיות החמדה של העיר) נטע ביאליק גן רחב ידיים, שכלל מגוון גדול של עצי פרי, ירקות וצמחי נוי. בנוסף על כך התקין ביאליק בגינתו בריכה קטנה, סוכה מסוככת בגפנים וספסלים למנוחה.
פיסת הטבע שיצר ביאליק סביבו פיצתה אותו מן הסתם על המולת העיר. ועם זאת, לא מן הנמנע שתחושת מחנק אורבני וכמיהה למצוא מרגוע והשראה פואטית בסביבה ירוקה יותר, השפיעו גם הם על החלטתו של ביאליק להשכיר את ביתו שבתל אביב (בשנה האחרונה לחייו), ולהעתיק את מגוריו לרמת גן שנשאה אז אופי כפרי יותר.
על מידת מעורבותו של ביאליק בתחומים השונים של חיי העיר, יכולים להעיד גם דבריו הבאים של מארק שאגאל: "באתי לתל אביב וראיתי שביאליק הוא לא רק משורר, אלא גם המושל הרוחני של העיר. . . קונים , מוכרים וקוראים עיתונים שנכתב בהם: ביאליק דיבר, ביאליק כתב, ביאליק פה, ביאליק שם... כשצריך לקרוא שם לבהמה - שואלים את ביאליק, כשצריך לבקש שם פרח - ודאי שקוראים לביאליק. הפועלים הם בעד ביאליק, ואפילו הצעירים שהם נגדו, הם עימו".
בין היתר נועצו בביאליק גם בקריאת שמות לרחובות. בהקשר זה מעניין לציין, שאם אנחנו משוטטים היום ברחוב הנקרא אבן גבירול-הרי זה בזכותו של ביאליק. שכן לראשונה נקרא על שם משורר זה רחוב קטן (היום רח' גולדברג), ורק בעקבות מחאתו של ביאליק על הפער שבין "הסמטה הצדדית" לבין שיעור קומתו של אבן גבירול - הוסב לימים על שמו של המשורר הדגול אחד הרחובות המרכזיים ביותר בעיר.
אמנם באותן שנים כבר קוראים אברהם שלונסקי וחבריו להחלפת משמרות בספרות, ואף מנסים לחתור מתחת רגליו של ביאליק. ועם זאת הולם הכינוי "מושל רוחני", שטבע שאגאל, את מעמדו הנישא של ביאליק ואת השפעתו הנרחבת על חיי הרוח של העיר העברית הצעירה. שכן בעשר שנות פעילותו בתל אביב (1924 - 1934) הנהיג ביאליק את אגודת הסופרים העבריים, שימש בנשיאות האקדמיה ללשון, תרם רבות לפיתוח ענף המו"לות, הושיט סיוע לבניין ולפיתוח מוסדות התאטרון והאופרה, תמך בסופרים, באמנים ובציירים ושיתף עימם פעולה, נטל חלק בייסוד המוזיאון העירוני ובתפעולו, נמנה עם סגל ההקמה וההוראה של השיעורים האוניברסיטאיים בתל אביב ועוד.
לצד זאת, עמד ביאליק בראש צוות ההקמה של בית הבריאות על שם שטראוס, וכן סייע לרווחתם הסוציאלית של אזרחי תל אביב. אך דומה שיותר מכל פעילות
לצד ההרצאות הושמעו במפגשים אלה מזמורי תפילה ושירים לאומיים ועממיים בליווי מקהלה - כשעל הכל מנצח ביאליק כמנחה שנון וכנואם מלהיב. עד כמה חישמל "עונג שבת" את היישוב ואת העולם היהודי כולו תעיד העובדה, שכמתכונת מפעל זה נוסדו עוד ועוד מוסדות בארץ ובתפוצות, ובתל אביב התמיד "עונג שבת" לפעול עוד עשרות שנים לאחר מות המשורר.
ב"עונג שבת" הציע ביאליק חלופה רוחנית שורשית לנטייה של קהלים הולכים וגדלים לבלות את השבת שלהם במוקדי בידור ובנהירה המונית אל שפת הים, ובתוך כך העמיד את אחד היסודות לבנייתה של תרבות יהודית חילונית בארץ ישראל.
כאן טמון אחד הטעמים המרכזיים להשתקעותו של ביאליק בתל אביב: לא היה זה, כפי שנוטים לומר, בשל הזמנתו והפצרותיו של ראש העיר מאיר דיזנגוף (שאמנם נמנה עם המסייעים למשורר באיתור שטח בניין ביתו ובהשגת הלוואות), אלא משום שדווקא בתל אביב הצעירה והחופשית, שאינה אסורה בכבלים ובמסורות (כמו ירושלים), ראה ביאליק כר אידאלי מבחינת היכולת שלו להשפיע וליטול חלק בעיצוב אורחות החיים ודפוסי התרבות של היישוב ההולך ומתגבש.
מכאן נבין גם את קריאתו של ביאליק אל ידידו הסופר יוסף פטאי: "אם תבוא להשתקע בארץ ישראל - בנה בית בתל אביב. ירושלים היא עיר הקודש, אך כאן בתוך עמי אנוכי יושב".
על מה שסימלה תל אביב בעיניו של ביאליק יכולים להעיד דבריו הבאים, מתוך ראיון שהעניק סמוך לעלותו ארצה: "יצירה עברית כתל אביב מכרעת בעיני כנגד יצירות של מאות שנים בגולה. תמהני, אם יש בכל העולם פינה כזאת לישראל. בניין בתים אך ורק על ידי יהודים, מן המסד ועד הטפחות... די ביצירה זו של עיר עברית שלמה - בשביל להכניס אמונה בלב הספקנים והפקפקנים, שתקומת הארץ היא עובדה שאין להכחישה".
ביאליק, יש להדגיש, לא חש עצמו כמהגר, אלא כמי ששב ונאחז במולדת, כפי שהוא עצמו מעיד: "לפנים יש ודימיתי שהכפר אשר בו נולדתי הוא מולדתי, אבל כאן מרגיש אני בכל חושיי שלא היתה ולא תוכל להיות לי מולדת אחרת זולת המקום הזה".
אך עד ימיו האחרונים לא חסך ביאליק מאזרחי תל אביב (ומכלל הציבור) גם דברי תוכחה, אשר מהדהדים באוזנינו היום כביום נתינתם, משום שלא נס ליחם. בנאומו האחרון ב"עונג שבת", ערב יציאתו לניתוח שממנו לא שב, התריע ביאליק על חמישה מחוליי היישוב (בתוכם בראש ובראשונה היחס השלילי לעולים החדשים וניצולם המחפיר), כשהוא חותם את דבריו במילים אלה: "והנה הסימן העיקרי למחלת השעה-ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחורבן של המפלגות הקיצוניות. חולה הוא היישוב וחולה תל אביב שלנו. ואני מברך אתכם ואותי, שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה".
נא להמתין לטעינת התגובות
