תרגילי מתח: ספרות המתח הישראלית מתפתחת
לא רק שהיא נוכחת, היא כל הזמן מתפתחת, ויש בה לא מעט כותבים מוכשרים, אבל סופרים מתנשאים עליה וגם חלק גדול מהקוראים. למה לספרות המתח הישראלית עדיין אין מעמד לגיטימי בארון הספרים העברי? תעלומה ביותר משישה קולות
אמנון ז'קונט. צידוק היסטורי להנמכת הז'אנר. צילום: ראובן קסטרו
גם סופרים לא חסר: בתיה גור, אורי אדלמן ואהוד אשרי, שכבר אינם בין החיים, אמנון ז'קונט, שולמית לפיד, אדיבה גפן, יוסף שביט, רוני דונביץ', ליעד שהם - רשימה חלקית ביותר. וספרים בוודאי שלא חסר, אליהם נוספו בשבועות האחרונים לפחות תשעה חמים מהדפוס: "החדר השלישי משמאל", "תיק תפור", "לימסול", "משחק הראיות", "חצי דקה", "בשם הסקר", "סודו של העיט", "תחנה סופית-ערד", "הצבעה לרצח", וזאת במקביל להוצאה מחודשת של "מקומון", שהוליד לפני 20 שנה את סדרת ליזי בדיחי, העיתונאית הבאר שבעית החוקרת של שולמית לפיד. ובכל זאת תעלומה: איך זה שלספרות המתח הישראלית, ז'אנר בעל נוכחות קבועה שכל הזמן מתרחב, אין מעמד של ממש בארון הספרים העברי ואפילו לא מדף משלה בחנויות הספרים?
"יש צידוק היסטורי לכך שספרי המתח נחשבו פה ז'אנר נמוך יותר", מגלגל אמנון ז'קונט את העלילה לאחור. "בראשית המדינה הכול היה מגויס-המוזיקה, התיאטרון, הספרות. אם כבר כתבו ספרות, היה עליה להיות לתפארת מדינת ישראל. שלונסקי היה ממובילי הקו הזה והוא דיכא סופרים שלא כתבו ספרים בעלי התייחסות לאומית משמעותית.
למשל, בחבורתו היה מנשה לוין שכתב רומנים בסגנון צרפתי. שלונסקי אמר לו: אתה כותב זבל. הוא ממש דיכא אותו כי הוא לא כתב עם תודעה לאומית. הקאנון הכיל את 'חירבת חיזעה', 'הוא הלך בשדות', 'פרקי אליק' ו'ימי צקלג'. ספרים יותר בידוריים ואולי קצת אסקפיסטיים-לא נמצא להם מקום בכוננית ספרים רצינית".
השינוי, לדברי ז'קונט, הגיע אחרי מלחמת ששת הימים ובשנות ה-70. אז החלו להישחט הרבה פרות קדושות, גם לאומיות. "כשהבאתי את'פסק זמן' לעם עובד, אמרו לי 'יופי של ספר מתח', "אבל כשהספר יצא ב-82 התגובה העיקרית הייתה: 'אתה כותב כל כך יפה, למה אתה כותב ספרי מתח?'. מאז התפתח עניין ספרי המתח כמעין אח חורג לספרות, והחורג?ות הזאת התבטלה, לדעתי, בהמשך שנותה?80, עם יציאתם של הרבה ספרים בז'אנר".
אבל עם כל הכבוד לז'קונט, לא רק סופר מתח בולט אלא עורך שמקפיד לטפח כותבים צעירים של הז'אנר, כמות היא לא בהכרח הוכחה ללגיטמציה. כמה כותבים יצהירו כמו אדיבה גפן "אני סופרת מתח וגאה בזה"? אפילו אדלמן, בן טיפוחיו המוכשר והמצליח, אמר פעם ל"הארץ": "אני יודע ומסכים מראש ומעיד על עיסתי שספרות המתח מונחת על מדף אחד נמוך יותר מהספרות הקאנונית. אני כנראה טוב בזה ולכן מגדיר את עצמי כסופר מתח. אין לי עדיין כלים לכתוב כתיבה אחרת. כשיהיו לי, לא אכתוב יותר ספרי מתח אלא ספרים אחרים". נראה שבעיית התדמית עדיין לא נפתרה.
"סופרים ישראלים, כוונתי לבעלי יכולת כתיבה, מסתכלים בזלזול על ספרות מתח", מאשר מו"ל גדול. "אפילו בתיה גור, שכתבה סדרת ספרי מתח מאוד מצליחה (על המפקח מישל אוחיון-נ"ק), החליטה להוציא שני רומנים קאנוניים, ספרות צרופה, שאינם מותחנים. הנטייה הטבעית בארץ היא קודם לכתוב ספרות ואחר כך לנסות ספרות מתח, וגם זה-לא כולם. היכולות הספרותיות המרשימות כאן לא מופנות כלפי מתח. אני לא רואה את גרוסמן כותב ספר מתח".
וגם הקוראים נוטים להתנשא על הז'אנר כפי שעולה מניסיונו של מישקה בן-דוד, איש מוסד לשעבר וסופר שבאמתחתו כמה מותחני ריגול. "המיתוג של ספרים כ' מתח' היה שלא בטובתם", הוא אומר. "אני יודע שכשהוציאו את הספר האחרון שלי 'אהבה אסורה בפטרבורג' היו דיונים בהוצאת כתר אם להוציא אותו בסדרת הספרות היפה או לא. הרציונל הוא שיש כל מיני פיינשמעקרים שאם הספר לא מוגדר 'ספרות יפה', הם לא יגיעו אליו כלל, גם אם ברמתו הוא מתאים להיכלל בהגדרה הזו".
יוצאים מהמטבח, כותבים ספר
בן-דוד כבר הוכיח שהוא עומד בקריטריונים ספרותיים - ספריו זוכים לביקורות נאות - אבל הרמה של המותחנים העכשוויים לגמרי לא אחידה. אולי זה קשור לעובדה שרבים מהמחברים אינם באים מרקע של כתיבה אלא ממקצועות חופשיים (ליעד שהם, גל אמיר, ישי שריד וארז אהרוני הם עורכי דין, רוני דונביץ' הוא איש שיווק) או משירותי הביטחון (אברהם רותם היה איש שב"כ, יעקב קלקשטיין הוא קצין בכיר לשעבר במשטרה).
גפן. תהליך כתיבה מורכב. צילום: אלי דסה
"הניסיון של יוצאי מערכות ביטחוניות להשתלב כסופרים לא מפתיע, כי יש במקומות האלה ריכוז גבוה של אנשים יצירתיים, חלקם עוסקים בתחבולות למיניהן וזה מפרה את דמיונם", מסביר יוסי מלמן, עיתונאי "הארץ" שמכסה את תחומי הריגול והביון. "אבל", הוא מוסיף, "היום כל אחד כותב ספר. גם כשהוא יוצא מהמטבח, לא רק כשהוא יוצא מהמוסד".
"רוב כותבי המתח הם אינסטנט", מוסיף המו"ל הגדול. "מגיעים אליי המון כתבי יד של ספרי מתח, רבים מהם של יוצאי יחידות ומערכות ביטחוניות, אבל הם פשוט לא מספיק טובים". וקיימת גם התפיסה הנפוצה והכה מוטעית שספר מתח יותר קל לכתוב מפרוזה רגילה. "זה נכון שלכתוב ספר מתח גרוע זה יותר קל מלכתוב רומן", אומר ז'קונט. "הרבה ספרי מתח שאני לוקח לידי היום הם מרושלים וגולמניים. צריך לדעת לתאר דילמות מוסריות אנושיות, נדרשת אמנות טשטוש, הסתרה, יצירת מפנים ועוד".
"כתיבת מתח זה תהליך", מסבירה אדיבה גפן, שהוציאה לפני כחודש את ספר המתח השמיני שלה "תחנה סופית-ערד". "כשאני מתחילה לכתוב אני כבר יודעת את הסוף. אני מתכננת את העלילה במשך חצי שנה. כשאני יושבת לכתוב אני יודעת הכול - מי עשה, מה עשה, כיצד ייתפס וכו'. אבל עכשיו מתחילה ההזיה של הסופר - להתחיל לייצר את הסיפור - היציאה לדרך מהודקת, אבל לבנות את
הדי-אן-איי של הסיפור זה מאוד לא קל".
לדברי המו"ל אריה ניר, שהוצאתו מוציאה הרבה ספרי מתח, בעיקר מתורגמים, מעבר לכישרון ויכולת לרקום עלילה, צריך גם יכולת לבצע תחקיר. "שלא יכתבו לי על סמטאות בוקרשט דרך מדריכי טיולים. מי שרוצה לכתוב על ירושלים שיואיל בטובו לנסוע ויכתוב את הפרק אחרי ששאב את ניחוחו של המקום. צריך להריח את הריחות. לא צריך להיות מרגל כדי לכתוב מותחן ריגול טוב, אבל צריך לעשות תחקיר מצוין ומעמיק".
אבל גם אחרי שמשקיעים בתחקיר, וטווים היטב את חוטי העלילה, גורל היצירה הוא הפכפך. כי אומנם יש כאן קוראי מותחנים, אבל מתברר שהם לא נאמנים במיוחד. "אחרי שלושה-ארבעה של אותו סופר, באותו סגנון, הקהל הישראלי מפסיק לקנות", מספר ניר. "אלא אם כן זה הרלן קובן".
עובדת ותיקה בענף הספרים מוסיפה שלפי כל הסקרים, בישראל נשים קוראות יותר מגברים, דבר שעשוי להשפיע על מידת הפופולריות של מותחנים, שהרי הז'אנר נתפס כדרך כלל כגברי. ואילו מלמן מציג הצעה משלו לפתרון התעלומה. "אנחנו קוראים בעיתונים כל כך הרבה סיפורי ריגול", הוא אומר. "כל יומיים מתפרסמת ידיעה על חוליה חדשה שנתפסת במקום זה או אחר. מספיק לקרוא על הגרעין האיראני בעיתון כדי להצית את הדמיון. אז אולי לספרים האלה כבר אין מה לחדש לנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
