אזעקת אמת: על גניזת רומן הביכורים של רם פרוסט
ההחלטה לגנוז את הרומן "עקבות בחול" של רם פרוסט, בעקבות תלונה של גיבורה שזיהתה את עצמה בטקסט, היא החלטה מסוכנת
וודי אלן. הדמויות חשובות יותר מהאנשים עליהן הן מבוססות. צילום: איי-אף-פי
הוא לא אומר שום דבר על כיבוש, אבל אביבי מאבד סבלנות: "בסדר! הבנתי את המשל". הויברגר מופתע: "מה משל? ! איזה משל? אני מספר לך על מה שקרה בסופר! ". אביבי משתתק. "ואז באבי נרצח", ממשיך הויברגר. "בא-בי?! בא-בי נרצח?", אביבי כבר מתרגז. "ומה קרה אחרי...רצח בא-בי? ". הויברגר מספר שהביאו מנהל חדש לסופר, "דידי מתתיהו, אחד שיכול למכור מטבוחה למרוקאי". הקשר למציאות הוא על אחריות הצופה.
זה בסיסה של האמנות עוד מימי "הפואטיקה" של אריסטו: היא מחקה את המציאות. לכן קשה להבין את ההחלטה לגנוז את רומן הביכורים של רם פרוסט, "עקבות בחול", בעקבות תלונה של אחת הגיבורות שזיהתה בו את עצמה.
השמועה אומרת שפרוסט, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, נתן את כל הרמזים האפשריים למושא הדמות שלו, חוץ מהשם. זה חמור, ואולי היצירה של פרוסט לא מצדיקה את ההקרבה הזאת, אבל גניזת הספר היא מדרון תלול שאין ממנו דרך חזרה. בהקשר הזה צריך לזכור את "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, המתאר יום אחד בחייה של דבלין, על שלל דמויותיה הצבעוניות.
שמות של מקומות, שמות של אנשים, רמיזות ושלל עילות לתביעת לשון הרע נמצאות כמעט בכל מילה שנייה. עורכי הדין ייעצו להוריד חלקים נרחבים מהספר. ג'ויס חשש ש"יוליסס" לא יתפרסם לעולם. אך למזלו היו לו עורכת אמיצה ומו"לית אמיצה עוד יותר, והעולם קיבל את הרומן החשוב ביותר של המאה ה-20. ובל נשכח את "הקומדיה האלוהית" של דנטה, המבוססת על פירנצה של סוף המאה
ה-13 ועל פלורנטינים ידועים. והרשימה עוד ארוכה. בחלקה יצירות מופת והשאר לא שוות את הנייר שעליו נכתבו. גניזה שלהן הייתה מונעת מהציבור את ההחלטה.
הדמיון והמציאות מתערבבים גם בקולנוע
ומה בקולנוע? הרי כולם יודעים על מי מבוססת דמותו הגרוטסקית של "האזרח קיין" (איל העיתונות וויליאם רנדולף הרסט). והיו תסריטאים שלקחו את המשחק הזה לצורתו הקיצונית ביותר, כמו צ'רלי קאופמן, שיצר ב"אדפטיישן" דמויות אמיתיות לכאורה המבוססות על יצירי דמיון שמייצגים אנשים אמיתיים. שום תביעת דיבה מהמעורבים. להפך, הוא קיבל אוסקר על התסריט.
בסרטיו של וודי אלן מופיע גיבור-יוצר, כמעט תמיד בגילומו של אלן עצמו, שהדילמה של עירוב דמיון ומציאות עומדת בפניו. ב"מנהטן" הוא מתחנן בפני אשתו לשעבר שלא תפרסם ספר העוסק בנישואיהם, וב"לפרק את הארי" אשתו לשעבר כמעט רוצחת אותו משום שתיאר את חייהם בשינוי קל של השמות והדמויות. בחודש שעבר אלן עצמו עמד במרכז תביעה, כשחברת הביגוד
אמריקן אפרל השתמשה בדמויות מסרטיו בשלטי החוצות שלה.
אלן אמר שהשימוש שנעשה בדמויות הוא מעליב ופוגע בתדמיתו. "אין לו תדמית לפגוע בה", אמר עורך הדין של חברת הביגוד, בהתייחס לרומן העבר של אלן עם בתה החורגת של זוגתו מיה פארו. השופט במנהטן לא קיבל את הקשקוש הזה. התוצאה: אחת אפס לוודי. שימו לב לאירוניה: הדמויות של וודי אלן, שחלקן מבוססות על אנשים אמיתיים, מוגנות יותר מהאנשים במציאות. עד כדי כך קדושה האמנות.
יצירות טובות, מטבען, מבוססות על המציאות. כשמדובר בספר עיון, אפשר וצריך לבקש אישורים מהאנשים המוזכרים בו. כשמדובר בספר בדיוני, קרוב למציאות ככל שיהיה, צריך לבלוע את הצפרדע. עדיף אמנות פוגענית מאשר גניזת אמנות. את טיבה, הקהל והמבקרים ישפטו.
נא להמתין לטעינת התגובות
