הכינה נחמה ואני: ראיון עם יוסי אבולעפיה
המאייר יוסי אבולעפיה חתום על יותר מ-140 קלאסיקות כמו פרדיננד פדהצור או הכינה נחמה. בימים אלה רואה אור הספר הרביעי שבו הוא גם אוחז בשרביט הסופר. "תמיד סיפרתי סיפורים, גם בלי מילים"

פרדיננד פדהצור ואוזו ומוזו מכפר קאקארוזו של אפרים סידון, הדודה מיכל, רוני ונומי, וכמובן, המלכה האם של הכינות-הלא היא נחמה של מאיר שלו, כולם היו בניו. הוא אייר למעלה מ-140 ספרים, היה האיש הראשון שמונה לקריקטוריסט בערוץ הראשון, אייר לתוכנית הסאטירה המיתולוגית "ניקוי ראש", עיצב את קטעי המעבר באירוויזיון בימים שהאירוויזיון שודר בפריים טיים, ותרם מכישרונו לתחנות טלוויזיה בחו"ל.
זה שנים ארוכות שהוא מתגורר כמעט בכל בית בארץ על מדפי הספרים, אבל אבולעפיה הוא מין נוכח?נפקד. "לא מכירים את הפנים שלי וזה מצוין. מכירים אותי בשם. את מאיר שלו כולם מכירים. אני, לעומתו, יכול ללכת ולחטט באף ואף אחד לא יידע מי אני. מכירים אותי בשם וזה מספיק. למה אני צריך חשיפה? הספרים זה מה שמוכר אותי", הוא מכריז עם צאת ספרו החדש, אותו כתב וגם אייר, "כלב, חתול ואיש" (עם עובד).
"בבית אחד, אצל איש די נחמד, חיו חתול וכלב. היה להם כל מה שכלב וחתול צריכים: אוכל משובח, מיטות רכות, צעצועים ובעלים-איש שאהב אותם מאוד אפילו שזה לא היה קל", כותב אבולעפיה בספרו החדש. "החתול והכלב לא הסתדרו ביניהם ולעתים קרובות מדי רבו והפריעו לאיש לעבוד....האיש כל כך כעס:'נמאסתם עלי שניכם!' הוא צעק, גירש אותם מהבית ונעל אחריהם את הדלת...".
מקריאת הספר, אפשר היה להניח שאבולעפיה יתבונן על המדינה שנבנית לנגד עיניו ממקום מושבו בהר אדר שליד ירושלים, ויחליט לחנך לסובלנות ולקבלת השונה, אבל זה לא המקרה. "אני לא עובד על מסרים, אני מספר סיפור", הוא מבהיר. "יש כאלה שיש להם רעיון וסביבו הם רוקמים את הסיפור. רוב ספריו של אפרים סידון מתחילים במסר. אצלי זה לא כך. אני חושב גם בתמונות וגם במילים. הסיפור מתחיל מסלפסטיק, ומתפתח ממש בלי כוונה".
גם לאבולעפיה הייתה תקופה של מסרים ברורים, רק שעכשיו הוא ממש לא מתגעגע אליה. בין שלל עיסוקיו הוא גם פרסם קריקטורות פוליטיות בעיתונים "מעריב", "כותרת ראשית" ו"חדשות". באחת הקריקטורות שאייר מופיעה דמות של עיוור ובידו כלי, כנראה לקיבוץ נדבות.
על צווארו של העיוור תלוי השלט: "אני עיוור. ראיתי מספיק". כנראה שהוא אכן ראה מספיק. "אין סיכוי שאני אאייר קריקטורות פוליטיות", הוא אומר עכשיו, "אני גם משתדל לא לשמוע חדשות, כי אני לא יכול לעכל את זה או לראות מה קורה, אז אני נכנס לתוך הבועה שלי, וזהו".
אבולעפיה, אב לשתי בנות ובן, נולד לפני 64 שנה בטבריה, וכבר בגיל 17 התקבל לבצלאל, שם סיים ארבע שנות לימוד במגמה לגרפיקה. בתום שירותו הצבאי, התחיל לעבוד בטלוויזיה הישראלית כגרפיקאי וקריקטוריסט, אבל האהבה האמיתית שלו הייתה אנימציה. עשור של עבודה ולימוד עצמי עשה את שלו, ובזכות הישגיו קיבל מלגה להשתלמות באולפני אנימציה בצפון אמריקה. ההשתלמות התארכה והפכה לשהות בת שש שנים שבהן עבד כבמאי אנימציה ותסריטאי.

אז גם התחיל לאייר ספרי ילדים, וזה עבד: הוא זכה בפרסים בארץ ובחו"ל וביניהם פעמיים בעיטור אנדרסן לאיור, פעמיים בפרס בן-צבי של מוזיאון ישראל ופרס נחום גוטמן לאיור. שנים לאחר מכן שב לבצלאל, הפעם עם כובע של מרצה בכיר.
במרוצת ארבע השנים האחרונות ראו אור ספרים נוספים שלהם העניק טקסט פרי עטו: "נחשים", "האי של יאשקה" וספר ההמשך "סבא יאשקה מציל את החוף". אם תשאלו אותו, הדמות שהוא הכי מזוהה איתה היא דווקא הכינה נחמה וחדי העין בוודאי מבחינים בהופעות האורח שאבולעפיה מסדר לה גם בספרים אחרים.
מבסיס האם הוא יוצא למוקדים רבים ברחבי הארץ, בין היתר למפגשים בבתי ספר יסודיים. לילדים שהוא פוגש הוא מספר על תהליך עבודתו-מהרעיון ועד המוצר הסופי. "הם מבינים מה
במגירה שלו רובצים הרבה מאוד סיפורים שמחכים לרגע שלהם. "אני מתכונן להוציא אותם לאט לאט. אני רואה שזה מתקבל בעין יפה, ואפשר לומר שאוהבים אותם", הוא אומר בסיפוק. כשבישר לחברו הטוב מאיר שלו על הספר החדש שמתבשל אצלו, הסופר הנודע חייך ואמר: "אני מזהיר אותך, תתחיל לצייר". את הספר החדש שלו אבולעפיה פתח בהקדשה "מזוהר לסבא", וכאן נרשם חיבור נוסף בקשר של הצמד אבולעפיה את שלו: לשניהם נכדות ראשונות, לשתיהן קוראים זוהר. "לשנינו זו הנכדה הראשונה", הוא אומר. "אנחנו כל הזמן שואלים אחד את השני אם אנחנו כבר מרגישים סבא".
זהו הספר הרביעי שאתה כותב. אפשר להגדיר אותך כסופר?
"אני מספר סיפור. תמיד סיפרתי סיפורים, גם בלי מילים. לפעמים זה פשוט משלים האחד את השני. כמו שאדיסון אמר, השראה זה חלק קטן מאוד מהיצירה. אחוז אחד השראה ו-99 אחוזי זיעה. כשאתה מתחיל לספר סיפור הוא כל הזמן מתפתח ומשתנה. לספר סיפור אפשר בלי מילים, באנימציה, בפנטומימה, וגם עם טקסט וקומיקס שמשלימים אחד את השני. אולי בגלל שהמקצוע העיקרי שלי במשך שנים היה אנימציה, אני מתייחס לספר כמו אל סרט".
האיור זו פרנסה. והמילים?
"גם. אני מודע לזה שזו ברכה שאני יכול להתפרנס ממשהו שאתה אוהב לעשות. מדגדג לי לספר סיפור ואני נאלץ לכתוב את המילים, כמו שאני נאלץ לצייר רקעים לדמויות שאני מצייר".