עריכה רשלנית בספרו של כהן-שגיא
"כאילו יום אהבה אחרון" הוא רומן מלא כאב על החיים במחנה הפליטים, שהייתה תל אביב בשנות ה-50 וה-60. חבל שעריכה לשונית רשלנית פוגמת בקריאה בו
משפחת ארנהיים היא משפחה אומללה. ארתור הוא ילד וגבר מופנם ותמהוני, שנוהג לתעד את חייו במחברות דהויות, אך מאחורי חזותו, הדהויה אף היא, יוקדים תשוקה, כעס, השפלה, קנאה ואלימות, והאלימות תתפרץ במהלך הספר ותוצאותיה יהיו חמורות. האם, מרטין, אישה יפה, בעלת נטיות רוחניות מעודנות, שתעבוד לימים ככתבת בשביל העיתונות הגרמנית, עלתה ארצה לפני מלחמת העולם השנייה, בה איבדה את אביה הנערץ, והיא מצאה לו תחליף בדמותו של מקס ברוד (הדמות האמיתית), ידידו של קפקא שמצא מקלט בתל אביב. האב, יואל, הוא גבר קשה ולא משכיל, בעל נטיות קרימינליות שנובעות משאפתנות ממררת חיים ומרצון לזכות בהערכה הסביבה. נישואיהם הם נישואים ללא אהבה.
החיים במחנה הפליטים, שהייתה תל אביב בשנות ה-50 וה-60, מתוארים כאן בכישרון נאה, בחיות ובטון עצמאי ובוטח, למרות הנושא הלא חדשני במיוחד. אלה חיים לחוצים, צפופים, קלאוסטרופוביים, מחניקים. חיים של מהגרים שכרתו מהם את שורשיהם והם נאחזים באוויר, נאבקים ללא הצלחה למצוא את אושרם ונאבקים זה בזה, עולים זה על גב זה לשאוף מעט חמצן ויורדים זה לחייו של זה.
כאב שורף אצור בין דפי "כאילו יום אהבה אחרון". רגשות קשים ומביכים דופקים בעורקיו. זו סגולתו החשובה. צרחות הכאב של הדמויות ברומן מותמרות בכתיבה ספרותית טובה ומגיעות לקורא כמוזיקה מזככת לעתים. הנה, לדוגמה, משפט מאחד הרגעים המיוסרים, שבו ארתור מתעמת עם אמו בדיאלוג ארסי, דלקתי, בוטה ובעל עוצמה: "את השתנית מאז שהאדון מהרדיו הגרמני הרים לך את השמלה... ' כן, בטח' מלמל ארתור, 'הוא (מקס ברוד, א"ג) רצה לשכב איתך ולא העז, המסכן'". מבחינה קלינית ארתור מקנא לאמו קנאה חולנית. מבחינה ספרותית זה מעניין.
הרומן מסופר בצורה מקורית, אם כי מעט שרירותית. בדומה, למשל, ל"האזרח קיין", חייה של המשפחה נמסרים לנו (בחלקם, ולכן התחושה השרירותית) על ידי דמויות שפגשו את המשפחה בשלבים שונים ומדברים עליה בסגנון "חברים מספרים על".
חלקים אחרים הם ציטוטים ממכתביו ומחברותיו של ארתור. יכולת הדיוק של דניאל כהן-שגיא מוסיפה לחריפות של הרומן. כך, למשל, מתאר את יואל מנהל מוסד אמריקאי לייעוץ עסקי שיואל עובד בו כאיש תחזוקה: "הגיע בן אדם בגילי בערך, כבן ארבעים ושלוש, בעל פנים חזקות, נראה הגון, הזכיר במראה פניו את גרי קופר, עשה רושם של אדם אינטליגנטי שחשוב לו להצליח. היה בו משהו חבוי, לטנטי, לחות קבועה שנדדה בעיניו, שעוררה בי חששות".
עניין אחד, טכני כביכול אבל מהותי, מעיב על היצירה הזו והוא היעדרה של עריכה לשונית מספקת. יש בספר פה ושם טעויות כתיב, טעויות מין, השמטות מילים, בחירת מילים לא ברורה, תחביר לא ברור. "מגולח למשהי" (במקום "למשעי"), "מעולם לא הייתי מוכנה לפרצי הזעם שלו, זה תמיד זינק החוצה מסיבה שולית... ושינה במהירות את פניו של האיש שעמד שנייה לפני", (במקום,
זו אינו דוגמה יחידה לרשלנות לשונית בפרוזה הישראלית. טעויות כאלה, ומספיק יותר משלוש-ארבע בספר, הן הרסניות לחוויית הקריאה, כמו כמה כתמים שחורים, ולו זעירים, בחולצה לבנה. טעויות לשוניות הרסניות גם לאפשרות של הספרות לשחק בשפה. כשאין נורמה לשונית גם אי אפשר לסטות ממנה כשחפצים בכך.
ישראל היא מדינה של מהגרים ומדינה של חפיפניקים - מבחינת העברית זהו צירוף קטלני. עורכים לשוניים הם תריס בפני היעדר נורמה לשונית, והיעדר נורמה לשונית פוגמת ביכולת הקומוניקציה, וכך מבצבצת תחילתה של ברבריות. הוצאות שאינן מקפידות על עריכה לשונית או מתגמלות כיאות את עורכיהן הלשוניים כדי שיוכלו לעשות את עבודתם כראוי (ועד כמה שידוע לי חלקן אינן עושות זאת, כפי שאינן מתגמלות כיאות מתרגמים), מוציאות לשוק מוצר פגום. בסוף הקוראים ירגישו בזה. אפשר לעבוד על הרבה אנשים חלק מהזמן, על מעט אנשים כל הזמן, אי אפשר לעבוד על הרבה אנשים כל הזמן.
דניאל כהן-שגיא, כאילו יום אהבה אחרון, הוצאת אבן חשן, 186 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
