"להביט בשמש" מפתה את קוראיו
כשאדם מבין שמוות הוא לא משהו שקורה רק לאנשים אחרים, שום כלים טיפוליים, כולל אלה שמציע ארווין יאלום, לא יפיגו את הפחד מפני הקץ
להביט בשמש, ארווין יאלום צילום: כריכת הספר
בגיל 75 הבין אפילו הפסיכיאטר המהולל ארווין יאלום שגם הוא לא יחמוק, ו"ביום מן הימים, בעתיד הלא רחוק מאוד, ימות בעצמו". ההכרה המאכזבת הולידה את "להביט בשמש", חיבור פסיכו ביוגרפי ומקצועי כאחד, הממזג תיאורי מקרה פסיכולוגיים עם תובנות פילוסופיות ומבקש לחמש את קוראיו באפודי מגן מפני הקץ המוחלט. "מבט ישיר אל המוות", מסביר יאלום, "לא זו בלבד שהוא מפיג אימה, אלא הוא הופך את החיים למרגשים יותר, מוערכים יותר, חיוניים יותר".
"להביט לשמש" אינו מקומם, מופרך, מביש ומעליב כמו הרב מכר שעשה את יאלום "כשניטשה בכה", המזנה את דמותו של גדול הפילוסופים בעת החדשה והופך אותו לגיבור של טלנובלה. מבחינות רבות מדובר בספר עיון משלים לרומן "הריפוי של שופנהאואר", שביקש לחבוש את כל מכאובי הקיום האנושי דרך סיפורו של פסיכיאטר החולה במלנומה סופנית שעל מנת למצוא מזור ונחמה לשנת חייו האחרונה הוא בוחן את כל הארסנל הפסיכו-פילוסופי, ממזרח עד מערב: משתיקות הוויפסנה ועד דינמיקות קבוצתיות לפליטי קיום נואשים.
ב"להביט בשמש" יאלום קצת יותר ממוקד ומעניק את מטפחת הדמעות לפילוסוף היווני אפיקורס, ה"פסיכותרפיסט האקזיסטנציאליסט הראשון". מי שביקש להפיג את חרדת המוות של בני מינו באמצעות ההכרה בסופיותה של הנפש והאין המוחלט של
המוות, שהוא מצב סימטרי לזה שהיינו טרם לידתנו (אף כי עליו אנו משום מה לא מקוננים). במילים אחרות קובע אפיקורס: "במקום שבו אני קיים, המוות איננו; ובמקום שהמוות קיים, אני אינני", ולפיכך מדוע לפחד מהמוות אם אף פעם לא נדע שאנו מתים?
הבעיה העיקרית עם יאלום היא שאפילו ברגעיו הצנועים והרגועים יותר הוא עדיין מבטיח יותר ממה שספרו יכול באמת לקיים. "אני מאמין שהתצפיות, המחשבות וההתערבויות שפיתחתי במהלך תקופת חיים של עבודה טיפולית יכולות להציע עזרה ותובנה משמעותיות למי שאינם יכולים להפיג את חרדת המוות בכוחות עצמם", הוא מנסה לפתות את קוראיו, למרות שבמקרה של המוות גם לניסיון טיפולי אין הרבה מה להציע, כפי שסיכם בדייקנות לואי פרדינן סלין ב"מסע אל קצה הלילה": "בשביל מי שאין לו דמיון המוות הוא לא עניין גדול, ובשביל מי שיש לו, המוות הוא עניין גדול מדי".
אפשר, בקיצור, להעביר את החיים בהרהורים מטפיזיים על האבסורד החולף של הקיום האנושי, וגם בפרקטיקת ניחומים של חולים סופניים. אבל כשמגיע הבזק התודעה שלפתע מסלק את כל הסחות הדעת - השאפתנות, התשוקות, היוקרה ושער החליפין של הדולר - וכשאנחנו באמת, אבל באמת, מבינים, שהמוות הוא לא משהו שקורה רק לאנשים אחרים, שום ניסיון כבר לא רלוונטי: כמו להתכונן למכה כואבת באף עם הרצאה נוירולוגית על מוליכים עצביים. בכל מקרה זה יכאב מאוד, גם כשמבינים למה.
מה שמנחם לפחות עם פחד המוות הוא האלמנט הסוציאלי, השוויוני. שהרי מבחינת הנצח, כולנו, בלי יוצא מן הכלל, כישלונות. פעם קראתי על טולסטוי הזקן, שישב עם גורקי על יד נחל קטן. פתאום הרים את הראש לשמיים ותוך כדי הקפצת אבנים על המים, אמר לגורקי: אתה יודע על מה אני חושב. אולי פעם אחת, רק פעם אחת, הוא יעשה יוצא מן הכלל ואני לא אמות.
ארווין יאלום, להביט בשמש, מאנגלית: שרה ריפין, הוצאת דביר, 235 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
