גן עדן עכשיו: ראיון עם ניק הולמס מפרדייז לוסט
להקת המטאל הבריטית חוגגת עשרים שנים לקיומה במסגרת סיבובי הופעות עולמיים, ותופיע כאן בשבת. בין חגיגה לחגיגה הספיקה החבורה להקליט אלבום חדש שייצא בספטמבר. ניק הולמס, סולן הלהקה שידעה שינויי סגנון רבים, צופה עתיד כבד. ראיון
20 שנים ביחד. פרדייז לוסט יחסי ציבור
במסגרת סיבוב ההופעות החגיגי, תנחת פרדייז לוסט גם אצלנו בפעם החמישית, מעשה שכמעט בשגרה במונחי הופעות חו"ל. בעוד הולמס מתאר בפניי חוויות ציפה מרגשות בים המלח ותוהה בדבר מזג האוויר בארץ, השאלה שבאמת עומדת על הפרק היא אילו שירים תבצע הלהקה והאם תכלול גם שירים מהתקופה המאד-מאד מוקדמת שלה, דהיינו, פאקינג דת' מטאל. התשובה היא: לא כל כך. כלומר, יבוצעו שירים מוקדמים בהחלט, אבל הלהקה נמנעת נכון לרגע זה מלצלול לתוך תקופות פרה-היסטוריות יתר על המידה. על כל פנים, הולמס מגדיר את הסט-ליסט העתידי כ"בסט-אוף" ומבטיח להתנהל עד כמה שניתן על פי האימוציות של הקהל (עדיין, ניסוח מלהיב פוליטית ל"לא כל כך").
לאלה העורגים לתקופת גרגורי הדת' מטאל של הולמס, דאגה חברת התקליטים הנוכחית של פרדייז לוסט, Century Media, לפיצוי: "Drown in Darkness" הוא אוסף חדש שכולל דמואים מוקדמים של הלהקה, בתוספת ביצועים מהופעות חיות שמעולם לא שוחררו באופן רשמי. מעבר למסחרה שבנוהל, אפשר לראות בצעד הזה סמליות מתעצמת נוכח אלבומה הקודם של פרדייז לוסט מ-2007, "In Requiem". אלבום זה סימל חזרה סגנונית וברורה למטאל, שנראה כאילו נשכח כבר בכוונה תחילה על ידי הלהקה.
גם צירופו של אדריאן ארלנדסן לחבורה, מתופף חדש שמזוהה עם עבודותו בלהקות המטאל Cradle of Flith ו- At the Gates מביא סוג של בשורה מרעננת, לפחות ברמת העיקרון, היות ולא השתתף בהקלטות האלבום בפועל (התודה והברכה למתופף הסשן פיטר דאמין).
אז תגידי, הם עוד מנגנים מטאל בכלל?
מטאליסטים הם עם קשה, לטוב ולרע, במיוחד כשהלהקה האהובה עליהם משנה סגנון. אם היא נותרת בתחומי המטאל והרוק הכבד – דיינו, אפשר למצוא פשרה, גישור, משהו לאחוז בו, אם ממש רוצים; אבל ברגע שלהקת מטאל עוברת לנגן סינת'-פופ, יש לנו כאן משבר רציני ביחסים. מה משבר, רעידת אדמה. אסון טבע. מפץ גדול. חור שחור.
וזה המקרה הטראגי של פרדייז לוסט עד ל-2007: מעמדתה כלהקת מטאל מוערכת שהתבססה בחוד-החנית של סגנון הדום-דת' מטאל (Doom-Death) והמטאל הגותי, עברה החבורה מטמורפוזה ללהקת סינת'-פופ מבוססת קלידים ואלקטרוניקה דפש-מודית. קהל המאזינים שלה התרחב אמנם הודות לכיוון החדש והנגיש, אבל מבחינת רבים הפכה הלהקה למוקצה מחמת מיאוס.
ולשאלתכם: כן, פרדייז לוסט היא עדיין להקת מטאל. איך זה אפשרי? פשוט: מטמורפוזה. במילים אחרות, אלבומה האחד עשר, "In Requiem" יצא לפני שנתיים ומסמל, כאמור, את חזרתה הבייתה,
גם אם האלקטרוניקה עדיין מורגשת.
האלבום החדש עומד לצאת בהמשך לאלבומה הטרי (והמעולה) של הקולגה הבריטית My Dying Bride. עכשיו נותר לנער את Anathema ולקבל שילוש דום בריטי קדוש באמת. שלוש הלהקות החלו ללבלב בערך באותה תקופה – סוף שנות השמונים, תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת – כשהן מציגות שילוב, חדשני דאז, של קולות דת' מטאל גרגרניים ונמוכים על ריפים כבדים של מטאל איטי שנשאבו מאלה האגדיים של טוני איומי בבלאק סאבאת'.
אז מה ניק, אבדון? דיכאון? קשקוש. "לדיכאון אמיתי אין שום קשר למוזיקה", מנפנף הולמס את תדמית הבעסה האלמותית שהוצמדה ללהקה שלו במרוצת השנים. "מוזיקה נועדה על מנת לאפשר בריחה מצרות היומיום, היא נועדה לשמח. אמת, היא גם יכולה ליצור מצבי רוח ואווירה דכאונית, אבל זו רק אווירה. אולי היא תשמע מדכאת למישהו מבחוץ, אבל אם את בתוך זה, אז התחושה המתקבלת שונה."
לא מסתיר השפעות. ניק הולמס מקור: וויקיפדיה
"כשאני קורא ביקורת על אלבום, אני בדרך כלל גולל למטה ורואה איזה להקות מוזכרות. באלבום האחרון שלנו לא ראיתי שאף להקה אחרת מוזכרת. צריך לשאוף להיות מקוריים, ואם לא משווים אותך למישהו מסוים, אז אתה בטח בדרך הנכונה. אבל הרבה פעמים מדובר בהגדרות של עיתונאים או אנשים שפשוט לא יודעים מי אתה. הכי קל להשוות ללהקה אחרת שהיא כן מוכרת ופופולרית ומגיעה פחות או יותר מהמקום שאתה מגיע ממנו. במהלך שנים מסוימות בקריירה שלנו אני בהחלט יכול להבין למה להקות מסוימות אחרות הוזכרו באותה נשימה ביחד איתנו, אבל זה בלתי נמנע. ברגע שאתה לוקח גיטרה לידיים, השאיפה הראשונית היא להישמע כמו מישהו אחר. כולנו בני אדם."
אתה חושב שזה אפשרי בכלל כיום, להיות 100% מקוריים?
"את יכולה להיות 100% מקורית ולהישמע חרא. יש הרבה דרכים לעשות רעש ובלאגן מוחלט. זה שמישהו מקורי לאו דווקא אומר שהוא נשמע טוב. אני חושב שבנקודה הנוכחית, בכל הנוגע למוזיקה שלנו, אנחנו לא נשמעים כיום כמו אף אחד אחר. ואני יודע כעובדה שהרבה להקות העתיקו את הסגנון שלנו, בייחוד את סגנון הנגינה של גרג (גרגור מקינטוש, גיטריסט הלהקה, שידוע כמי שמפיק ריפים בוכיים בלתי נשכחים. ל"ל). הוא מאד ייחודי ואני לא חושב שיש מישהו שנשמע כמוהו."
ומה העמדה שלך בנוגע לכל ההגדרות שהצמידו לכם?
"ברגע שאתה מנגן מטאל אתה בסופו של דבר אתה מנגן ז'אנר מאד מסוים, כך שאתה מקוטלג מלכתחילה. אז זה מגוחך להתנגד לזה. מוזיקת מטאל היא מוזיקת מטאל באותה מידה שמוזיקת פופ היא מוזיקת פופ, פשוט סגנון מוזיקלי שבמקרה של מטאל הוא נגינה של גיטרה כבדה, זה פשוט מוזיקה. לי אין יותר בעיה עם תוויות. אולי לפני 15 שנים הייתי עוד מתנגד לזה, אבל היום זה פשוט חסר תועלת."
למה התנגדת לתוויות האלה לפני 15 שנים?
"כשאתה מתחיל להקה אתה מנסה לעשות משהו חדש ושונה, ואתה רוצה לנגן משהו שהוא הרבה מעבר לתווית של "מטאל", אתה רוצה להאמין שיש במוזיקה שלך משהו שהוא מעבר לזה ושיש לך משהו להציע מעבר לכל הלהקות האחרות. אבל בסופו של דבר, אם תנגני את האלבומים שלנו לאישה בגיל העמידה היא לא תדע את ההבדלים בין השירים, הכל ישמע לה אותו הדבר."
Paradise Lost - As I Die
אבל כשהתחלתם ניגנתם משהו שונה מהם.
"היינו באותה תקופה גם בתוך הסצנה של הדת' מטאל שהייתה עדיין באנדרגראונד ועוד לא ממש הייתה מפותחת מבחינה מסחרית. היינו מחליפים בינינו קלטות דמו ועדים לסגנון הזה עוד לפני שהוא נהיה פופולרי, הרבה לפני שגם אנחנו בכלל הקלטנו אלבום. חוץ מזה, היינו מעריצים גדולים של גות' רוק כמו הסיסטרס אוף מרסי, ו- The Mission. מן הסתם כל ההשפעות שלנו יכולות להישמע באופן ברור לכל אורך האלבומים שלנו, אנחנו בכלל לא מנסים להסתיר אותן."
בתנועה מעגלית
האלבום הראשון של פרדייז לוסט, "Lost Paradise" יצא ב-1990 והעניק מהלומת אגרוף הגונה של דת' מטאל עוצמתי. "Gothic", אלבומם השני, יצא ב-1991. בהתאם לשמו, היווה האלבום אבן דרך בהתפתחות המטאל הגותי והתגלגלות צליל הלהקה לכיוונים מהורהרים יותר של דת' מטאל איטי. באלבום שולבה גם שירה נשית, מה שלא היה מקובל במטאל באותן שנים (ונעשה בהשראתה הברורה של קלטיק פרוסט, שהקדימה אותם), כמו גם עיבודים סימפוניים.
Paradise Lost - Forever Failure
אם נדמה היה שפרדייז לוסט הצליחו למצוא את הקו המוזיקלי ההולם אותם, 1997 היוותה שנת מפנה מטלטלת עבור הלהקה ועבור המעריצים שלה: "One Second", אלבומה השישי במספר, אימץ קו חדש לחלוטין של סינת'-פופ ורוק אלקטרוני. במהלך שני האלבומים הבאים, "Host" ו- "Believe in Nothing" המשיכה פרדייז לוסט לתפקד על תקן להקת סינת'-פופ אלקטרונית, עם עבר מטאל שולי וזחוח.
"ניסינו לבטא את עצמנו בדרכים אחרות", מצטדק הולמס בפעם המי-יודע-כמה. הוא כבר מתורגל היטב בהטחות ה"אבל למה" בראיונות. "כשאתה משתמש בגיטרה כבדה, היא תמיד תהיה גיטרה כבדה, אי אפשר לשחק איתה יותר מידיי. רצינו לקחת את המוזיקה לכיוון הרבה יותר קודר, ובאותו הזמן הרגשנו שהכבדות של הגיטרה הייתה משהו מגביל. אז ניסינו משהו אחר, קלידים. באותו זמן זה פשוט נראה היה כמו הדבר הכי נכון לעשות. למרות כל הביקורות שקיבלנו, שאנחנו עדיין מדברים עליהן גם עכשיו לטוב או לרע, אני עדיין חושב שבאותה תקופה עשינו חלק מהמוזיקה הכי טובה שלנו אי פעם."
אז נכון, מעגל המאזינים של הלהקה התרחב לאין שעור; היא הפכה ללהקה נגישה הרבה יותר מלהקת מטאל, אבל ההספדים מקרב מאזיני המטאל לא איחרו לבוא. דווקא "Symbol of Life" שיצא ב-2002 היווה נקודת אור קטנטנה למטאליסטים מאוכזבים: שכן הוא סימל חזרה, צנועה אמנם, לקו יותר אגרסיבי ורוקיסטי. את הקו הזה שימרו פרדייז לוסט גם באלבום הסלף-טייטלד, שקדם ל-"In Requiem".
כמעט ספיינאל-טאפ
Paradise Lost - The Enemy
האלבום החדש שלכם יכניס אותנו אל עידן חדש של פרדייז לוסט, או יציג גרסא נוספת של אחת מנקודות המפנה הרבות שכבר עברתם?
"יש הקבלות בין האלבום החדש ל- "In Requiem", אבל הוא הולך להיות הרבה יותר כבד. בשבילי זה סוג של פרק חדש, אבל ההקבלה עדיין קיימת. בואי נאמר שיש שירים ב- "In Requiem" שיכולים להופיע גם באלבום החדש. לא ממש חשבנו על זה יותר מידיי, אי אפשר לעבוד כשחושבים על הדברים האלה. מוזיקה היא צורה של אמנות וכשאתה מתכנן משהו יותר מידיי זה לא עובד, זה חייב לבוא מהלב. מעולם לא החלטנו באופן מודע ללכת לכל כיוון שהלכנו אליו לפני כן, פשוט זרמנו עם הדברים."
זרמו עם הדברים, או שפשוט התבגרו? "אני יכול להקשיב לאלבום החדש שלנו ולהעיד בוודאות שזה לא אלבום של להקה צעירה. ניתן להבין שלא מדובר פה בטינאייג'רים. ככה זה, יום אחד אתה בן 17 ולמחרת אתה בן 40. אבל באופן כללי, התעסקות במוזיקה שומרת אותך צעיר ברוח, גם אם הפנים כבר מתחילות להתקמט."
מעבר למתופפים מתחלפים, שמרתם גם על ליין-אפ קבוע במשך כל השנים האלה. מה הסוד?
"פרופורציות. אנחנו אוהבים ונהנים ממה שאנחנו עושים. ברגע שלהקות מתחילות לקחת את עצמן יותר מידיי ברצינות, זה הרגע בו הן גם מתחילות להתפורר. בגלל שיש איזה מישהו שחושב שהוא כל-יכול הדברים מתחילים להתפרק. אני גם חושב שאנחנו פשוט לא יודעים ולא יכולים לעשות שום דבר אחר, אנחנו כמו במוסד סגור, כמו להיות בכלא. אי אפשר לצאת החוצה."
***
Paradise Lost תופיע ביום שבת, 23.5 באומן 17, תל אביב, בשעה 21:00.
נא להמתין לטעינת התגובות
