"הקמע" ראוי ביותר לקריאה
מארק קורום נותן לאביו שם, בתהליך הפוך מן המקובל בחיים, ממש כפי שהשואה הפכה על פיו את כל מה שהיה שגור וטבעי. "הקמע" הוא סיפור מפתיע ומרגש, הממחיש כיצד אדם שזהותו אבדה, יחפשה גם בזקנתו
הקמע, מארק קורזם צילום: כריכת הספר
כך עולה מאחד מסיפורי השואה הפחות ידועים, שכתב בנו של הניצול, אולדיס (קורזמנייקס) קורזם, השם שהמציאו לו החיילים הלטבים שהפכו אותו לחפץ. מעבר להיות הסיפור מרתק בזכות העלילה יוצאת הדופן והמקוממת, בוקעת מן הספר הוודאות העזה שאדם שזהותו אבדה לו לא יחדל מלבקש אחריה גם בזקנתו, והוא אף עלול להוריש את תהום האי-ודאות לילדיו.
ועוד מתבהרת מן הסיפור הזה, הכתוב וערוך בקפידה נדירה, מסירותו הרבה של בן לאביו. זאת המסירות שאינה מובנת מאליה ואינה מופעלת אוטומטית. מארק קורזם מגדל בתוכו את המסירות תוך כדי ההתחקות אחר מקורות מוצאו של אביו. בתחילת הסיפור הוא צעיר מוכשר שאינו מתעניין אלא בספריו ובלימודיו.
בסוף התהליך הוא נותן לאביו שם, בתהליך הפוך מן המקובל בחיים, ממש כפי שהשואה הפכה על פיו את כל מה שהיה שגור וטבעי. מחבר הספר, צעיר אוסטרלי, שבעצם ימי לימודיו באוקספורד אביו מפקיד בידיו את פצע ילדותו העלומה, מאבד אף הוא חלק ניכר מזהותו בתחילת החיפוש, כשהוא מבין ששמו של אביו ומוצאו אינם כפי שלמד מינקות. בו ברגע נגזל גם ממנו מוצאו, והחיפוש הופך אף להכרח אישי שלו.
עובדות מוצקות, שעליהן גדל מארק הילד ומהן שאב את ביטחונו בחיים, מתמוססות עם תחילת הביקוש אחר מקום הולדתו של אביו. עם התבררות נסיבות הצלתו התמוהה, מבין קורזם הבן, לראשונה בחייו, שאין הוא רוסי נוצרי במוצאו, אלא שדם יהודי זורם בעורקיו מתוקף היות אביו יהודי. מעתה, לא רק האב צריך להרכיב מחדש את תמונת חייו. אף הבן נזקק לכך, והוא עושה זאת בחברת אביו בהדרגה, ובעוצמה מצטברת. הוא מתחיל את החיפוש באטיות ומתוך מבוכה ובלבול. הוא מסיים אותו בידיעת שמו היהודי של אביו, ושם כפר הולדתו ושמות הוריו.
אך הסיפוק שהוא חווה בעקבות הגילויים האלה מהול בתחושה שפרטי הזוועות שבהן צפה אביו לא יתבררו לחלוטין לעולם, וכי האשמים הישירים בנטיעת הזוועות בזיכרונות אביו, תוך גזל זהותו וזכר ילדותו הנורמלית ועטופת האהבה, חמקו ממשפט. יתרה מכך, האשמים, חיילים וקצינים לטבים, והאזרח רם המעלה שאימץ, כביכול, את הילד בן החמש, הוסיפו לשלוט בנפשו גם כשהיה כבר גבר חופשי באמצע חייו, בעל משפחה שחי במקום שמוחק את העבר בקלות, אוסטרליה.
קורזם האב נאלץ לשאת גם רגשי אשם כבדים מכיוון ש"מציליו" הפכו אותו לשותף לפשעיהם, והוסיפו להזכיר לו זאת לאורך חייו, לא בלי נימה מאיימת. בין השאר, באחד המקרים, כפו עליו לחלק חפיסות שוקולד ליהודים כדי שיעלו בחפץ לב למשאיות. הלטבים ניצלו את נוכחות הילד התמים כדי להרגיע את ההולכים למוות.
ניקיון רגשי וצורני
עיקרו של הסיפור: בחורף 1941 ניצל ילד בן חמש ממוות, אחרי שנמצא משוטט ביער מושלג והוסגר לידי יחידה לטבית שעמדה להוציא להורג קבוצה של יהודים. קצין לטבי שהיה משועשע מן הילד, נתן לו לחם, ושכנע את רעיו להשאיר אותו בחיים. בהמשך סייע להפוך את הילד לקמע של היחידה. קצין בכיר יותר דאג שהילד יהיה נוכח במדי היחידה, ואחר כך במדים נאציים, תפורים על פי מידתו, בכל האירועים שבהם השתתפו אנשיו.
מלבד המלחמה ברוסים, עסקו אנשי היחידה בטבח שיטתי של יהודים. אם ביריות אל פי הבור שנחפר מבעוד מועד, ואם בכליאתם בתוך בית כנסת והצתתו לאחר מכן. הילד נאלץ לצפות בכל מחזות האימה, כפי שצפה מבין העצים בהוצאה להורג של אמו, אחיו ואחותו. בתוך כך, שננו אנשי היחידה לילד נסיבות חדשות להצלתו, בעוד שאיש מהם, מלבד הקצין שהציל אותו, לא היה מודע לעובדה שהוא יהודי. הילד למד להסתיר את איבר מינו.
בתום המלחמה
הגיע לאוסטרליה והקים משפחה עם צעירה ממוצא אירי. הוא לא סיפר לה את סיפורו האמיתי, ואף הסתיר ממנה ומילדיו את יהדותו. קורזם האב לא סיפר את סיפורו מכיוון שלא ידע אותו. בין מציאות מזוויעה לזיכרונות מטושטשים שנמחקו מפניה, היה אבוד. עד שפנה לבנו. "אני רוצה לדעת מי אני. אני רוצה לדעת מי המשפחה שלי לפני שאמות", אמר לבנו בביקור מפתיע באוקספורד.
מארק קורזם כותב את סיפורו של אביו בניקיון רגשי וצורני. הוא נאמן לאביו ולסיפורו, והוא מוסר את עלילת התחקיר שערך בלי סטיות רגשניות. כפי שפינה זמן רב מחייו לצורך התחקיר, כך הוא מפנה מדרך הסיפור כל אבן מיותרת. חן כתיבתו, ויתורו על התבלטות עצמית, שמכשילה פעמים רבות כותבי סיפורים מעין אלה, ודבקותו במשימת התחקיר ותיאורו הבהיר ראויים לכל הערכה. הספר יצא לאור לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אבל הוא מסמך שראוי לקרוא אותו בכל מועד.
מארק קורזם, "הקמע - תעלומת ילדותו הנאצית של אבי היהודי", מאנגלית : אירית מילר, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 415 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
