גדי טאוב מסרב לקרוא בין השורות
הרומן "אלנבי" נכתב מתוך שכנוע עמוק במיתוסים הנפוצים על תעשיית הזנות, כשטאוב מתעלם ממציאות חייהן הקודרת של הנשים הנסחרות במועדוני החשפנות. דוברת מכון תודעה ממליצה דווקא לראש עיריית תל אביב ולמפכ"ל המשטרה לקרוא את הספר
גדי טאוב מחבר "אלנבי" סיפר בראיונות, ש"ירד אל העם", כדי לצפות ב"ישראל האחרת", ובמשך ארבע שנים חי את חיי הלילה של מועדוני החשפנות. בעקבות חוויותיו, כתב רומן קולח ובו תיאורים מדויקים וחדים, עד כי אפשר לחוש, להריח ולכאוב את הדמויות. אך כל אלה לא עזרו לו לנתח את המציאות והוא כשל בקריאה בין השורות שהוא עצמו כתב.
ד"ר טאוב, היסטוריון, מרצה באקדמיה, בחר שלא להסיק מסקנות. בראיון לרענן שקד מ"ידיעות אחרונות" אמר: "אני לא מכיר חשפנית שהיתה רוצה שיסגרו לה את המועדון... אין כמעט דבר כזה חשפנית שעובדת בכפייה". ברור שהיא לא רוצה שיסגרו לה את המועדון, שהוא מציאות חייה. אישה בזנות תמיד תגיד "אני בחרתי", ההבנה לסיבת ההידרדרות באה רק בשלבים מאוחרים. ד"ר מאליסה פארלי, מי שהקימה את המכון לחקר הזנות בסאן פרנסיסקו ונפגשה עם מאות נשים בזנות, מצאה כי 85%-95% מהנשים רוצות לצאת מהזנות, אך אין להן שום אמצעי הישרדות נגיש אחר.
נשים המידרדרות לזנות באות ממשפחות הרוסות, חלקן עברו התעללות, חסך חינוכי, בעיות נפשיות, ומחסור אקוטי בתמיכה מהסובבים. דמויות הנשים בזנות בספרו של טאוב טובעות במצוקת חייהן. אחת סולקה ממשפחתה החרדית לאחר שעברה גילוי עריות ונכנסה להיריון, ולשנייה סיפור מוכר של הישאבות לזנות: ילדה עוזבת את הלימודים, הופכת להיות פנקיסטית וחיה בדיזינגוף. ציידי הנערות יודעים לאן להגיע, ותוך זמן קצר היא כבר מבצעת מין אוראלי בגברים תמורת ג'ינס ואוכל.
גם לעניין הכסף התייחס טאוב ברומן, דרך אחד המיתוסים הנפוצים: "בזנות הכסף קל ומהיר". אלא שאין כסף בזנות, ואם הוא קיים, הוא מתנדף מהר. חלקו הגדול הולך לסמים, לניתוחים פלסטיים, כמו אצל סטפני החשפנית, שמדברים עליה שיש לה סיליקון כמעט בכל הגוף. הכסף משמש כפיצוי על הזוועה, כך גם אצל נוקי החשפנית שקונה רכב מפואר ויקר, אבל דירתה מתוארת כדיר חזירים מטונף.
נוקי, סטפני, מיקה, יסמין - החשפניות בספר מוצגות לקורא דרך אוצר המילים הבא: ישבן, כוס, שדיים, סיליקון, פטמות, מכנסונים, מגפי פלטפורמה, חולצה שקופה וכדומה. הדיבור עליהן בין הגברים הוא תמיד: זיינתי אותה, תקעתי אותה, עשיתי אותה. מעבר לזה, אין על מה להתעכב. היעדר ההתייחסות לנזקים הפיזיים והנפשיים הנגרמים לנשים בולט במיוחד בהיעדרו.
הספר פותח בתקרית אלימה כלפי מיקה. האלימות היא מציאות מוכרת לנשים בכל צורות הזנות. ד"ר פארלי מצאה כי: 90% מהנשים הותקפו פיזית בזמן היותן בזנות. 55% מהתקיפות נעשו ע"י הלקוחות. רוב הנשים בזנות נופלות קורבן למעשי שוד. 95% מהנשים בזנות הותקפו מינית. נשים בזנות נאנסות באלימות ובכפייה בערך אחת לשבוע. רוב מעשי האונס מבוצעים על ידי לקוחות, שליש מתקיפותיהן המיניות נגרמות על ידי הסרסור.
טאוב מוטרד מהעובדה שהנשים עלולות להדביק באיידס את הגברים. אך למעשה, מי שמועדות להדבקה הן הנשים, שעקב מצוקתן מסכימות למגע ללא הגנה. כך מתואר בספר אחד הלילות של ערן העיתונאי: "רק מציצה הוא רצה. עדיין מאה שקל... היא רצתה למצוץ לו עם קונדום. הוא הציע לה עוד מאה בשביל בלי. לא רצתה. מצצה לו עם קונדום. לא יעזור. הוא קלט שהוא
בהמשך מבין ערן שייתכן שנדבק באיידס לאחר ששכב עם נוקי, והוא בלחץ היסטרי. הוא חייב לקחת אותה להיבדק כדי לדעת אם הוא נדבק. בכל מה שנוגע אליה זה לא משנה, יש לה איידס, אין לה איידס, היא הרי זונה... מעבר להידבקות באיידס, בקרב הנשים בזנות, ישנה שכיחות גבוהה כאמור, של דלקת כבד נגיפית B, הפלות, דימומים, קרעים באברי המין, מוות ממנות יתר ומאלימות. הזנות חושפת את הנשים לשורה ארוכה של מחלות מין כרוניות כמו: זיבה, עגבת, כלמידיה, הרפס, טריכומונאס, דלקות ווגינאליות ויבלות באברי המין שיכולות לגרום לסרטן בצוואר הרחם.
טאוב, כמובן, לא נותן את דעתו על הפגיעה הנפשית הנגרמת לנשים שהוא כותב עליהן. הוא לא מבקש להכיר במנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים המתפתחים בכדי לשרוד בזנות, הכוללים: ניתוק מהגוף, דיסוציאציה, אמנזיה, החבאה של הזהות העצמית האמיתית (תמיד יבחרו בשם אחר). הפרעה נוספת היא 'הפרעת דחק פוסט טראומטית', המתרחשת אחרי חוויה קשה כמו ניצול מיני. סימפטומים של פוסט טראומה הם: פלשבקים, סיוטים, הזיות, בהלה, רוגז, דריכות, נדודי שינה, התקפי פאניקה ועוד.
יתכן דווקא שהרומן "אלנבי" יתרום למגמה המתגבשת של חקיקת החוק להפללת הלקוח, מאחר שהוא מספק מידע חשוב על עולם הזנות, כמו למשל תנאי "העסקתן" של הנשים: "המועדון מספק את הלקוחות. הבנות משלמות. שתי אפשרויות: לעבוד על חוזה או לעבוד פר לילה. הרוב עבדו על חוזה. חוזה מחייב לשישה לילות בשבוע. חוזה עולה לבחורה 2000 שקל פיקדון במזומן, ועוד 8000 שקל בתשלומים פרוסים. 300 שקל למשמרת עד שמגיעים לסכום... אחרי זה הן לא צריכות לשלם עד שנגמרים השישה חודשים של החוזה. חוץ מקנסות..." קשה לקרוא את התיאור הזה ולא להבין את העריצות של הסחר, במסגרתו משומשות הנשים כמכשיר ליצירת כסף עבור בעלי המועדונים.
לשישה אנשים אני ממליצה לקרוא את הספר "אלנבי": לרון חולדאי - ראש עיריית ת"א, צבי בר - ראש עיריית ר"ג, דודי לוי - מפכ"ל המשטרה, אלי ישי - שר הפנים ויצחק אהרונוביץ' - השר לביטחון פנים. ששת בעלי תפקידים אלו אחראים על הפעלתם של בתי בושת במסווה של "מועדוני חשפנות", המקבלים מדי שנה רישיון עסק מהעירייה ומהמשטרה.
הזנות בנויה כמשפך, הפיה רחבה, יש מקום לכולם. הזרימה במשפך אמנם איטית, אבל קשה לטפס למעלה. אין במה להיאחז. עוברת שנה וכבר יש סמים, אלכוהול, כדורי שינה, הפרעות אכילה והדיסוציאציה מתחילה לתת את אותותיה. את קיצו הצר והאפל של המשפך יכול גדי טאוב לראות לא רחוק מרחוב אלנבי, בדירת החירום לנשים בתעשיית הזנות, הנמצאת באזור התחנה המרכזית החדשה, ולהצטמרר. מכון תודעה מציע לגדי טאוב להצטרף אלינו בניסיון לצמצם את הפיה הרחבה, באמצעות חינוך - למנוע מנערים ונערות להישאב לזנות, לפגוע בביקוש תוך הסברה ושינוי תודעתי, ולהציל את הנשים והגברים שחיים את הנפילה, להושיט להם יד ולחלץ אותם מזוועת הזנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
