איפיגניה באוליס והפוליטיקאי לא בא
חברי הקוורטט צפו בהצגה באנסמבל הרצליה, המעלה באורח קבע סוגיות חברתיות נוקבות. האירועים הפוליטיים בעולם העתיק עוררו מחשבות על חברה שהקורבנות שלה מניעים את הרוח
"לא קל להיות קוורטט", אמר האופטימיסט בעצב, " אף פעם לא על אותה המשענת, לצאת מהאולם לבית קפה, להציב יחד דעות שונות. להקריב קורבן, ולהישאר אנונימיים. לא להנות מהתהילה שבצידו. אולי זה אותו הקורבן ואותה האנונימיות שגרמו לפוליטיקאי להדיר את רגליו מאפיגיניה באוליס. מה אתה מחייך?".
"לא", השיב הציניקן, ולגם מהספל, "פשוט נראה לי שהפוליטיקאי לא בא כי הוא חושש מהנושא הרגיש, בכל זאת אגממנון מקריב את בתו למען אחדות בשורות חייליו".
"רגע", אמרה הפואטית בעיניים בוערות, "אפשר לומר שזה מחזה שעוסק בקורבן וחשיבות הקרבתו, אבל בשבילי 'איפיגניה באוליס' הוא מחזה העוסק בציות. אגממנון מציית לנביא קלכס, קלייטימנסטרה מצייתת לאגממנון, המשרת הזקן מציית לקלייטימנסטרה, איפיגניה מצייתת ליוון, החיילים מצייתים להלמות התופים. וכולם כמו תמיד, מצייתים לתפאורה הכה מפתה של החברה המיליטנטית כדי לככב בה כשחקנים ראשיים".
"כן", אמר האופטימיסט, בפה מלא קרואסון שקדים. "בקצה ציות יש גמול, בקצה סירוב יש עונש, וכשעוסקים בציות רצוי לשאול מה הפיתוי שבו, ומה העונש המוטל על הסרבן. המחזה הזה מדבר גם על התהילה ועל הפחד לאבד אותה".
"ספינות המלחמה מחכות לרוח" אמר הציניקן, "יוון תפליג להוכיח עצמה כאמת המוסר מול מעשי התשוקה של הברבריים בטרויה. חייליה צריכים מופעי קורבן לסיפוק יצרם". לפתע נמחק החיוך, והוא נתן מבט של אופק, "כמה נוראה היא חברה שהקורבנות שלה מניעים את הרוח".
"הם כל כך צייתנים עד שאתה רוצה להתחנן אליהם שיבלעו בחור שפוער הספק. הנרי דייויד תורו אמר: 'כל שוטה יכול להמציא כלל, וכל שוטה יציית לו.' לכן ב'אפיגניה באוליס' אין גיבורים. זו בטח הרלוונטיות שגרמה לפולטיקאי לא להופיע".
"אכילס" אמר האופטימיסט שמח לקעקע את מוסד הגיבור, "לאחר שהתנדב להציל את איפיגניה, מקבל הכרעה פתאומית של נערה בצופים הששה להגיש את צווארה למען גברי אומה הדוחקים לצאת למסע מלחמה מיותר. הוא מנצל את רגליו הקלות לריצה טקסית סביב למזבח שש לשוב לחיק הציות והתהילה".
"מסכים איתכם" הודה הציניקן, "אני יצאתי כרוך הקשרים בין קורבן בנים לבין הבטן הישראלית הרכה, שעדיין מעכלת. כוחות ההרס של חברה לאומנית מאיימים תמיד על עיצוב התרבות של אותו הלאום. כך גם מוסדות התיאטרון, נעים בגבולות העדינים שבין המותר לאסור".
"איפיגניה", אמר האופטימיסט במבט אבירי, "בואו נחזור אליה. לא רק שיוון יוצאת כדי להחזיר מישהי כאילו היא עיטור כבוד נוצץ שכביכול נגנב, אלא
"הבחירה במחזה קלאסי כ'איפיגניה באאוליס' היא התעקשות אמיצה של יוסי יזרעאלי המחזירה אותנו לחוויה של ההיווכחות מחדש בדבר תפקידה ונחיצותה של יצירת אמנות גדולה", הוסיפה הפואטית, "יזרעאלי יודע שיש דברים שאי אפשר להסתיר לאורך זמן: את הירח, את השמש, ואת האמת. לכן השימוש בכסא הנחקר האדום הוא הברקה. לא כולם זוכים לשבת עליו ולהחקר, אבל ברור לנו לגמרי שאלה שכן מסומנים כאשמים".
"אני מודה לשמעון בוזגלו על התרגום" לגם הציניקן, "הוא מצליח לתת לטקסט רענון עכשווי".
"אבל הם קצת מרצים את הקהל במשחק", אמר האופטימיסט בעיניים מודאגות ממצב התיאטרון.
"זה הגברים" אמר הציניקן, "לא האמנתי למשחק הצבאי שלהם, למרות שנהניתי מחוויה קלאסית שהביאו בקולם הגדול. אולי פשוט נמאס לי מביטוי רגשות של גנראלים. הנשים במחזה הזה הן הכוח המניע. הצטערתי לראות שנעמי פרומוביץ' - פנקס, איפיגניה, הפכה על הבמה לחייל מן השורה. זה מסר של הסכמה לקורבן הבנים, ולחוטים הארוכים של השתיקה".
"כן", אמר האופטימיסט, "היה חסר לי סאבטקסט בדיבור. הדיבור הגברי כוחני מונוטוני וצפוי. יוצא דופן אכילס (נמרוד ברגמן) כמי שחווה גועל מההקרבה הצפויה. השליח (גיא מסיקה) הוא דוגמא יוצאת דופן נוספת. מצד אחד הוא מהלל את הנערה וההקרבה, מצד שני הוא נבעת מהטירוף. הדואליות יוצרת את העניין. אגממנון נראה מותש ומובס ברוב המחזה. זה הוריד ממשקלו דווקא כשהוא אמור להיות מרכז הכובד".
"אולי בגלל זה הפוליטיקאי לא בא" סינן הציניקן ספק לעצמו, "יש לו מספיק משחק גברי במשכן".
"כשהתהילה הופכת למטרה", המשיך האופטימיסט, "ולא נותרת תוצר לוואי של פעילות נכונה, הכל יעשה למענה. כדי להסתיר את ההבל, המעשים המכוערים יכוסו באידיאלים היפים של התהילה".
"כדאי לנו להתעקש יום יום על זכותנו להוסיף ולשתות את השמש הזאת" אמרה הפואטית, "אחרת, כמו שכתב אברהם חמי, נאלץ ללמד גם את נכדנו את אותיות הא"ב מלוחות השיש שעל מצבות הגיבורים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם