חייבים להמשיך לקלף: הקוורטט בפסטיבל קליפה אדומה
הפוליטיקאי והאופטימיסט יצאו לחופשה אבל התוכניה של פסטיבל קליפה אדומה עשתה לציניקן ולפואטית חשק לראות הכל, אז הם בחרו בפטריוטיות ללכת ולראות את "זרקור לתיאטרון מתקדם- יצירה ישראלית חדשה"
לאט לאט נדמה שהם הופכים את הז'אנר למרכיב רלוונטי דרך חשיפת הקהל לעבודות נבחרות מרחבי העולם, ובטיפוח יוצרים מקומיים. הם מחפשים ומוצאים וגם יש להם טעם.
ציניקן: תל אביב מלאה ביוצרים צעירים הפועלים בקשת רחבה של עולמות המופע. חסרים לדעתי מרכזים כמו תיאטרון קליפה הנותנים ביטוי ליצירה חזותית.
פואטית: יש חוסר אחידות ברמת העבודות, אבל הייתה לי תחושה שזה מגיע מהמקום שבוחר ומציע ומשאיר לנו כקהל להכריע. יש לי כבוד גדול למקום הזה.
ציניקן: גם אם לעיתים היצירה נראית הזויה היא עדיין מקרינה את עולמם הפנימי של אלו שאינם משתלבים במסגרות הרגילות, הרי אפילו הפרינג' בעיר הוא די מיינסטרים.
פואטית: אבל בוא נדבר על העבודות עצמן, הרי לשם כך התכנסנו.
יצירת טראש המבוססת על אנימציה יפנית ומציגה את קאפא – הדמות המוכרת, האהובה והשטנית ביותר במיתולוגיה היפנית. לקאפא יש חזות צבית וצפרדעית, הוא חי במים שבתוך הצלחת שלראשו ואוהב מלפפונים חמוצים. יום אחד מגיח קאפא אל המציאות כדי לפגוש את טאקאנורי (יוצר העבודה) ולהציע לו להציל את העולם.
ציניקן: טאקאנורי יוצר שלל תמונות במה ווידאו יפות ומסקרנות, בעיקר בזכות זרותו וזרותם של החומרים המהווים השראה ליצירתו.
פואטית: הוא גם באמת יודע לעשות עם הגוף שלו הכל ובחינניות מעוררת השראה.
ציניקן: אני נסחפתי אחר דמותו של קאפא - איש צב יפני, המורכב משאריות פלסטיק של עולמנו, ושולח את טאקאנורי להציל את העולם מבעיותיו האקולוגיות.
פואטית: הרגע המשמעותי מבחינתי, היה הרגע שהכחול הגדול הלך ותפס את החלל, בדמותה של שקית ניילון ענקית. כאילו כל הימים בעולם יהפכו יום אחד למוצר תעשייתי. קונכיית הסיום הזו עשתה לי חשק להיות ממעט האמיצות ששוחות נגד הזרם.
ציניקן: תיאטרון חזותי דורש תשומת לב יתרה לפרטים הקטנים המרכיבים את היצירה. האשליה שנבנתה עם הדמות, נשברה אצלי, כשהסתובב
מפגש של בחור עם פחדים מפני המוות והתמודדות אל מול הקפיצה אל המים.
ציניקן: הוא באמת היה בכיוון אבל לא הרגשתי שהוא מגיע, אולי היה לו ערב פחות טוב, כי הבנתי את הכוונה, פרפורמרים צריכים לסחוף את הקהל בביצוע.
פואטית: פה היה מבחינתי בעיקר דיוק אסתטי. לא פחדתי ,לא התמודדתי עם המוות, דווקא רציתי. אפשר להגיד את זה פשוט: לא האמנתי לו גם לא באופן שמציע ספר איוב "לא היה ולא נברא אלא משל היה".
לקירות בטון אין נקודת התחלה וראשיתו מתפרשת רק בדיעבד והוא מציג דמות חידתית ואטומה שעולמה הפנימי מוחצן ומוגבר באמצעותם של חפצים.
פואטית: נויהאוס היא פרפורמרית נפלאה שיודעת לתאר באופו משכנע כל כך, הזיות וסיוטים, בקשת רגשות סותרים, שאנחנו מצליחים להתחבר אליהם בגלל הריאליזם המאופק שלה.
ציניקן: את צודקת. היא מדהימה ומדויקת, כל תנועה שלה נכונה ומתוזמנת היטב.
פואטית: הסיפור שלה מסופר בהתחלה בקצרה ואחר כך נפרש כמניפה ומעורר בנו מתח, סקרנות, חרדה ומחשבה כשהיא אורגת את הפחד לפרטי פרטים של שגרה.
ציניקן: אני חושב שהניסיון להפוך את העבודה לפרונטאלית ולהציב את הקהל בשורות הצופים הרגילות, פגע ברגישות הדרושה למתבונן במיצג.
פואטית: אהבתי את זה שהיא מקיימת סוג של משק אוטרקי. הכל מתחיל ונגמר בה. זה הופך את העבודה לסיפור פרטי וקרוב. והטרמפולינה? היא יכולה להיות הכל: כובע, שמיכה, רטט, או השאיפה לגובה שתמיד מסתיימת באכזבה.
ציניקן: הייתי מעדיף להיות סביב הטרמפולינה לראות את האישה המוזרה יותר מקרוב ואפילו שיוקרנו הפרפרים על בשרי.
זוהי יצירה קומית-אבסורדית המבוססת על סיפור קצר של פרנץ קפקא.
פואטית: אאוגוסטו מונטרוסו, אחד מיוצרי הפרוזה הגדולים של אמריקה הלטינית, אמר שקפקא ובורחס הם שני ההומוריסטנים הגדולים. הוא סבר שעדיף לבכות ולצחוק מיצירות קפקא, מאשר לצחוק או לבכות בקולנוע. לכן כל כך שמחתי על הבחירה של הרמן בהומור ובשנינות כדי לרכך את מבטו הארסי של קפקא על העולם.
ציניקן: צרמה לי הדבקות בטקסט המקורי של קפקא, ללא התאמת השמות למינם של המשתתפים, כך שהחמישי והשישי הם למעשה החמישית והשישית. אולי זאת דבקותי היתרה בפרטים הקטנים.
פואטית: כרגיל נהנית ואתה מתעקש להיות אלוהי הדברים הקטנים. ממשיך להתקטנן כמו עם המדבקה. דווקא אי ההתעקשות על המין עשתה את זה לשרירותי ולכן כל כך חזק. רק בסוף ההתלהמות עברה את גבול הטעם הטוב את המידה הנכונה. למכנה משותף יש הגיון משלו שרירותי ולא סלחני, וזוהי עבודה שמבקשת יותר מהכל חסכנות.
ציניקן: את צודקת. הבחירה הבימויית בסוף היתה מוגזמת והשכיחה את הרוך והעדינות שנטוו במערכות היחסים לאורך הריקוד. הייתי מסתדר טוב יותר עם שתיקה רועשת. יפה היה שהיוצרים - המציגים תאטרון מחול, הצליחו להתגבר על בעיית שילוב טקסט הנפוצה בעבודות בעלות אופי חזותי, לא הורגש הפער בין המחול לתיאטרון ונראה כי שני המדיומים טבעיים להם.
פואטית: ועדיין רוב העבודות הן ויזואליות מופשטות. כפואטית הייתי שמחה לראות יותר עבודות תלויות טקסט. נדמה לי שגם בקליפה, עדיין מפחדים מזה כמו מאש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם