מראה מול השמש: הקוורטט ב"משחיז הסכינים הסיני"
הציניקן, האופטימיסט והפואטית ביקרו ב"משחיז הסכינים הסיני" בתיאטרון החאן. בעוד שהאופטימיסט שם לב למעברים המושחזים, הפואטית התרגשה מסצנת הפתיחה והציניקן הגה בקשר של המחזה לבדידות
"אבל צריך להחזיק את הראי או זקן או ילד, כי רק זקן או ילד יש להם בכי" מוסיפה סולטאנה הזקנה העיוורת בת המאה. "תל אביב מעולם לא נראתה לי כל כך קוסמופוליטית" אמרה הפואטית כשיצאנו מהחאן.
"בתוך תל אביב של מלחמת העולם השנייה כל אחד אחוז בגעגוע לקירבה וחום, אך הילדים חסרים את ההשלמה המיואשת של המבוגרים" חידד האופטימיסט.
"סצנת הפתיחה הייתה נפלאה", אמרה הפואטית, "דרך סדרת פעולות של כל השחקנים מתקבלת תמונה שלמה על חיי השכונה והנפשות הפועלות בה בלי לומר מילה. הגדילה לעשות הבמאית - מור פרנק שמבלי להסס אף בחרה לחזור על הסצנה פעמיים ונתנה תוקף לשגרה".
"עבודת הבימוי באמת יסודית ומעניינת" אמר הציניקן, "לא כל המעברים מדויקים אנרגטית, אבל בסך הכול ההצגה חיה על הבמה, השחקנים נעים עליה כמו בבית מוכר, אני הרגשתי את הזמן שהם בילו בחזרות בין הברזלים והברז בחצר, זה אפשר למשחק להיות נינוח ומהימן".
"נכון, לא כל המעברים מדויקים", הסכים האופטימיסט, "בסצנה בה ילד השכנים המעורער, הנקשר בחבל כדי שלא ינסה לברוח לאביו הנלחם באפריקה, עובר יפה מחיקוי צוהל של שידורי הרדיו הצבאיים להתייפחות, ברגע מרגש. מיד אחריו נכנסת הדמות הראשית, ובאנרגיה שנעזבה על הבמה, ממשיכה את הקו שלה, על התרגשות הצופים הקודמת, ולפני שמבינים על מה היא מדברת, היא כבר בוכה, ולא ברור על מה ולמה.
אופטימיסטים מאמינים בחיבורים, אבל כששחקן מתבקש לבכות על אדוות הבכי של שחקן אחר, אני בעד הפרדה".
"נהניתי, אני לא אומרת שלא, ובכל זאת משהו לא עבד", הרהרה הפואטית, "לא היו שמחות גדולות, לא היו עיצבונות גדולים, אין קונפליקט אמיתי והכל מהול בנוסטלגיה. הדימוי הפרטי – ילדים, משפחה, מייצג למעשה משמעות כללית, רחבה הרבה יותר, של האידיאל הציוני. חסרה הפעם הראשונה שהגיבור אומר 'אני'”.
"אני מסכים איתך", התעורר הציניקן, "הרצון המוביל של הגיבור בחבר, או בהוכחת איזו אמת מטופשת, לא באמת מספיק לייצר דרמה ולא מאפשר לעלילה להתפתח, צריך גם להציג קונפליקט משמעותי, ולאפשר לי כצופה להגיע לקתרזיס, נשארתי בתחושה כללית קצת מדוכדכת, עדיין חסרה לי איזו השלמה".
"יש אמירה חזקה", נדרך האופטימיסט, "משחיז הסכינים הסיני מנבא שהעולם יבוא אל קיצו אם ילד יציב מראה מול השמש. אם הדבר שמראה את הכל, נותן חיים לכל, מקיים במחזור בלתי פוסק את עצמו ואת נתיניו יראה לרגע את עצמו הוא יחדל להתקיים".
"אני חושב שזה מחזה על בדידות", הרהר הציניקן בקול. "בכל אופן זה העצב החשוף שאני הזדהיתי איתו וגרם לי להאמין רגשית באשליית התיאטרון".
"בשבילי זו הצגה על תמימות", אמרה הפואטית. "גם בעולם הילדות, אבל גם בתל אביב של ימי מלחמת העולם השנייה. בתמימות יש קבלה פתוחה לכל מה שמופיע בלי דעה קדומה, ואין ציפייה שדברים יקרו לי כמו שאני רוצה. 'תמים' פירושו שלם, כשאדם מתבונן במשהו בתמימות הרי הוא מוכן להישאר פתוח לכל אפשרות שתבוא".
"כולנו צריכים מישהו להחליף איתו חוויות, מישהו להתמודד איתו מול האי הבנות של החיים" התפייט הציניקן, "תראו גם אנחנו הולכים יחד לראות הצגות, אחר כך מחליפים דעות. אבל לפעמים גם צריך מישהו כמו סולטנה שיגיד לך מה הדבר הנכון לעשות, מעניין מתי יחזור התיאטרון למלא את התפקיד הזה".
"בשביל אדורנה הגיבור, המבוגר הזה היא סולטאנה וזה יפה שכל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו, רק למה לחסוך שחקן ולתת ליהויכין פרידלנדר לשחק גם את האבא וגם אותה? זו קצת פגיעה באמינות של הדמות בעיני, לעיתים הוא נראה מגוחך." חייכה הפואטית.
"תראו", אמר האופטימיסט, "ילד השכנים המעורער בכה, הדמות הראשית בכתה. אחר-כך, אמם מלאת העוצמה והמשכנעת, הנואפת כביכול, זו המחליטה על גופה, ומחזיקה את הבנים המתפרקים עד לשוב אביהם, נשברת ברגע מסוים, ובוכה אף היא. גם הבן שלה, 'המופרע', ביצוע של יואב היימן המצוין, מתגלה כנער סובל הרוצה לשרוף את העולם, אך נוטל על אחריות על חייו ועל חיי הסובבים אותו, בוכה ונשבר.
התחושה היא שמישהו מנסה לרגש אותי בכוח, ולא נותן לי אוויר לנשום, עד שחשבתי שהמחזה לא עוסק בכלום, אלא בניסיון לרגש ולבדר אותי, בעוד שיש בו הרבה יותר עיסוק בגעגוע ליחס אמיתי, או בבדידות, או בתמימות, ובמחיר שהילדים שבחוץ ובפנים צריכים לשלם על מלחמות המבוגרים. את העוצמות הרגשיות של העניין אנחנו בקהל כבר נבין".
"באיחוד של קובץ סיפורים קצרים יש את הסכנה לאבד את הקול הביקורתי של המחבר, ובאמת ליפול במלכודת הנוסטלגיה לתקופתו או לפואטיקה שלו", התעקש הציניקן.
"לא שחשבתי למצוא בירושלים אמירה חברתית נוקבת, הרי גם העיר עוד עסוקה בחורבותיה. התיאטרון הממסדי מתחנף לצופיו, מספר שוב ושוב את נרטיב המאבק והתקומה. ממש כמו אותה קריאה מפורסמת 'הר הבית בידינו, אני חוזר, הר הבית בידינו'".
"לא יודעת אם זה הר הבית", ענתה הפואטית, "למרות שנושבת אופטימיות באויר ההרים של ירושלים ביולי, נדמה לי שהחמצנו ואנחנו בעידן הדעת .רק שלא כמו בגן עדן, כאן אין לנו אלוהים, ואין לנו לאן לרוץ ולהתחבא והפרי נשאר בידינו".
משחיז הסכינים הסיני, תיאטרון החאן. בימוי: מור פרנק
נא להמתין לטעינת התגובות
