החיים כדהרה אחת גדולה ב"רוקסי"
הפוליטיקאי, הפואטית, הציניקן והאופטימיסט הלכו לראות את "רוקסי" ויצאו הלומי תנועה ומיוזעי תזזית. התפעמו מהיופי, תהו על בדידות ומצאו שאפשר אולי להגיד קצת פחות
"וואו, הרבה עניינים" סיכם ונאנח, "ממש כמו לעבור דירה, בוחנים את הגבולות מחדש", הבטנו בו בהבנה.
הבמה נראתה כמו רחבת ריקודים, מעליה כדור מראות ואורות מנצנצים על קירות האולם.
"החיים הם לא מסיבה" לחש הפוליטיקאי כשיצאנו. "מסיבת ריקודים היא כוח מכלה אנרגיה", ענתה לו הפואטית "כששמש כסף עומדת במרכזם ויוקדת כל הלילה, גורמת לרקדנים לנוע ולהזיע בלי הרף.
עולמם הפנימי מבצבץ ודועך חליפות, אבל רוב הזמן המסע שלהם חיצוני והוא נדמה מאושר כל כך".
"אני יצאתי בתחושה שעברתי חוויה גדולה ומורכבת, קצת מוזר, גם התמלאתי בתחושת בדידות" אמר הציניקן, "כמו ללכת למסיבה מאוד טובה, אבל להרגיש בה לבד, יכול להיות שהתחושה הזאת היא האמירה של רוקסי".
"סצנת המסיבה בהתחלה בלי מוזיקה היא חזקה", ענתה הפואטית "לכל אחד יש את מנעד התנועות שלו וזה נותן תחושה של פולחן אישי וקולקטיבי כאחד. מרגע זה הם נעים כל הזמן ביחד בלי סוף, המוזיקה הולמת, כאילו כל חיינו הם דהרה אחת גדולה".
"משם גם יוצא רוקסי" אמר הפוליטיקאי בשקט כאילו לעצמו. האופטימיסט שיחזר בקול בטוח "כולם הולכים יחד אחרי מאמץ. מעגל חברתי נע בנינוחות. הלהקה מחליפה חיוכים, שיגרה של אחרי. מישהו חוטף מישהו ללא סיבה. חובק אותו מאחור, ועושה ממנו כלב לנבוח בו. נגד כולם. עכשיו הוא אמיץ".
"עכשיו מתחילים לקנן אצלי ספקות שאולי משהו התפספס", אמר הציניקן. "היו כמה רגעים שלא התפתחו, כמו הרקדן המטפס על ארבעה אחרים, אתם זוכרים, את החיה הזאת כבר ראינו 'ברעש לבן', פה היא מופיעה לרגע ונעלמת".
"גם לא השתמשו מספיק במוטיב הכלב שנראה מעניין כשלעצמו", "נכון, קצת נבחו וקצת הלכו על ארבע. לא יותר מזה, הם רק שכחו למה", חשבה הפואטית
"עדיין זאת עבודה עם כוח" אמר הפוליטיקאי חצי משפט ושתק בחזרה, חושב על המובילים שמחכים לו מחר בשמונה בבוקר.
"יש מבנה כוח מוכר ומוגדר היטב", השיב לו האופטימיסט "עושי דברם של אחרים, המסתתרים מאחורי שליחיהם הכוחניים. החברויות כאן הן רק פוליטיקה בריאליטי של החיים, כמו בטלוויזיה מקורה בשעמום ובדמיונות סרק".
"יש תחושה שהכוריאוגרפים מוכשרים ומלאי אומץ תנועתי", הפתיע הציניקן "הם יצרו שפע דימויים בימתיים ומערכות תנועתיות, אולי אפילו יותר מדי מתוך השפע היה קשה לעקוב אחר המוטיבים החוזרים".
"אני התרגשתי מדואט הזוגיות". אמר האופטימיסט בהתרגשות מחודשת "הגבר היה בעמדת נזקקות. האישה נתנה לו להיות בגופה, לאפשר לה לטפס לעונג, ואז כשמה שלא קרה נגמר מבחינתה, היא השתמשה במשיכתו לגופה כמקפצה להעפתו ממנה. היא מטיחה והוא מנתר ממנה ושב ומוטח בה, עד שהוא מתגלגל על כל הבמה וניתק מהקשר. מדויק."
"יפה כל כך הסצנה בה אחד הרקדנים שר שיר אהבה בשמלת נצנצים "נזכרה הפואטית "מאחוריו נופלים זוגות זה לזרועות זו ומתחבקים. שם הכול איטי ומתוק כל כך".
"לא יזיק לי גם קצת אומץ תנועתי", אמר הפוליטיקאי "תפסיק לחשוב על המפלגה" ענה לו הציניקן "אני מתכוון לרגעים כמו העמידה היחפה של רקדנית על רקדן. הרגשתי את כל משקל גופה לוחץ גם לי על בית החזה. וכמו הרגע בו אחד הרקדנים זינק באוויר ונתפס על-ידי ארבעה אחרים, כאילו הוא שוכב על הצד, דווקא ה'פריז' הזה לתנופה החזקה, עורר בי רצון להתקדם להביע את עצמי, לזוז".
"בלטה בעיניי רקדנית גבוהה", אמר האופטימיסט "מבטה תמים ורפוי, קשה להאמין שנוכחות כזו תעמוד בפרצי הכוח של מחול מודרני, והנה היא עומדת, בריכוז אין קץ שלא בא מדריכות, אלא משקט ועבודה, בלי סולו".
"נראה ששלושת הכוריאוגרפים זקוקים כל אחד בנפרד לפרוק מעליהם תחושות גוף רבות" - ענה הציניקן. "הם בהחלט ראויים לקבל כל אחד בנפרד במה לפיתוח שפה אישית. האיחוד ביניהם יוצר ברוקסי עומס רגשי".
נדמה לי שהכוריאוגרפים מראש רצו מופע שיגיד גם וגם וגם", סיכמה הפואטית. "לא בטוח שצריך ואפשר להגיד כל כך הרבה".
"תסלחו לי "אמר הפוליטיקאי", אני חייב לזוז, איך אמרתם? תנועה משחררת מעומס רגשי. אבל תכתבו שהפוליטיקאי אהב".
"אתה יודע " זרקה אחריו הפואטית "כשיצאנו, חשבתי שאין כמו למלא את חיינו ריקוד כדי לא להציץ אל התהום הנפערת תחת רגלינו לאט לאט".
מי אמר שאנחנו לא יודעים לשמוח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם