הצגה כנגד כל הניגובים
ייצוג גזעני או סאטירה חברתית נוקבת? מה מסמל החומוס אם בכלל ואיך משפיע השימוש במושג נכבה על הצופים בהצגה. הפואטית, הציניקן, הפוליטיקאי והאופטימיסט הלכו לנגב חומוס בתיאטרון הערבי-עברי
כשיצאנו, רטן הציניקן: "אני לא מבין למה להושיב ארבעה אנשים מאחורי הבמה. אם היוצרים חיים באשליה שההצגה שלהם היא פנורמית והצופה יכול להנות מכל מקום, הם טועים. רוב הדיאלוגים במופע מתרחשים על במה מרכזית, ואני את רוב המופע שמעתי בלבד. זה זלזול בוטה בצופים אם מנגבים עוד כמה אנשים פנימה בשביל תחושת ההצלחה".
הפואטית הצטרפה לרטינה: "זה היה כל כך שטחי. החולשה במחזה היא שדווקא משום ישירותו, אין בו מישור סמוי. השקר שאיתו אנחנו חיים כאן הוא שקר בלתי נמנע כשרוב שולט על מיעוט מופלה ומקופח. הזעזוע כאן בארץ הוא תמיד קצר מועד, ומי לא יודע את זה?"
הציניקן המשיך בטראנס: "כמו לשבת בארוחת ערב אצל ההורים ורק להקשיב לטלוויזיה. בידור של יום שישי בערוץ 2 - אפשר לפצח איתו גרעינים או לנגב את הסוף של הגולש. צריך להתעלם מהדמויות הסטריאוטיפיות על המרקע, בשביל לשמור על שלום בית. מתיאטרון אני מצפה ליותר, לא רק לבדח עם דמויות שטוחות ומחוות גוף מקובלות הדומות לקריקטורות, זה שלעצמו הוא סוג של גזענות".
"רגע", עצר האופטימיסט, "גזענות? האם מחזה שיוצא נגד יחס מפלה הוא מפלה בעצמו? במה? בזה שהוא יוצא נגד האפליה? נכון, אין עיסוק רציני באחריות התוקף, אין התפתחות בדילמה כיצד להציג ביקורת כלפי צד הקורבן, ויש חלוקת תפקידים מתמיהה לטובת היהודים תוך כדי הגשת חומוס לקולוניאליסט. עדיין, כשהמחפצן מגוחך והמחופצן כן וכואב זו סאטירה, ולא עלה תאנה".
הציניקן לא ויתר "הפוך על הפוך זאת רטוריקה מסתירה, לא אומרים לך אמירה ישירה. נניח שרצו להגיד שפסטיבל עכו הוא מוסד המזלזל באוכלוסיה הגרה בעיר, ובכל זאת רצו גם להשתתף בפסטיבל, אז מנגבים קצת שקספיר פנימה ולא בדיוק אומרים כלום. זה לא מספק אותי".
"הבנתי", אמרה הפואטית, "להיות ערבי ישראלי מצליח פירושו לוותר לגמרי על סימני הזהות הערביים. למשל, כשהבמאי ההומו אומר על השחקנית הערבייה: 'הבעייה היא שהיא לא נראית ערבייה וגם אין לה מבטא', היא מבינה שהנסיון להתבולל לגמרי, לטשטש את מקורותיה, נידון מראש לכישלון. זה מה שיביא אותה להיכנע לצרכי ההפקה, למציאות, ולהגיד את המונולוג של 'אילוף הסוררת' של שקספיר".
"המונולוג הזה, בפיה של ענת חדיד", אמר האופטימיסט, "נאמר
"מבחינתי הרגעים המשמעותיים הם אלה בהם הערבים מדברים בשפתם" אמרה הפואטית. "נאלצתי לגייס את כל הערבית שאין לי, מהמחסומים שבהם מעולם לא עמדתי כדי להבין. לא הבנתי. פתאום הפשטות הזו להיות מה שהם בגלוי במקום לרצות את הרוב השולט כאן השאירה אותי בחוץ. מגיע לי, מגיע לכולנו".
"ומה עם נדב בושם" המשיך האופטימיסט, "בדמות מיכאלה הבטוחה מדי, ומכורה לתתי המחוות של עצמה. המבנה כופה עליו לנוע מאישה פאתטית אך חזקה הנושאת פסטיבל על שנות כתפיה, לבורגנית תיאטרון מנמיכת להבות, הרומסת בבוטות את היוצרת שלה. מעבר קשה שהוא מבצע בהצלחה, וביכולת קומית נדירה".
הציניקן נסדק: "הדבר היחיד ששימח אותי בהצגה היה השימוש במושג ה'נכבה'. איך התגנב המושג הזה לשיח הישראלי פנימה, כנגד כל הניגובים? עכשיו צריך להתחיל לפרוט אותו לפרטים ולצאת מהשיח המגזרי. תגידו, היפואים הם פלסטינאים? והעכואים?"
"היו דברים יפים" אמרה הפואטית "הבחירה להשתמש בתנועה לסמן את הכנת החומוס, בריטואל המחוות של המלצרים, היא ביטוי של חדוות ההישרדות וגם השלמה עם התפקיד. הייתי שמחה אם הם היו יוצאים בדבקה סוערת מניפים את מגבת המלצר שלהם בימין ורוקדים משם".
האופטימיסט הנהן "הם היו צריכים עוד זמן. כשהדמויות הראשיות הופכות יותר ויותר גרוטסקיות, מושא לביקורת נוקבת, המחזה מתחיל לשנות פאזה, וכשהגרוטסקה לבסוף מתייצבת המחזה מסתיים".
"לא יודע" אמר הציניקן "לקראת הסוף, כשחילקו את החומוס, ניצלתי את ההמולה והחלפתי מקום. בדרכי הנחתי את צלחת החומוס שלי על השולחן שעל הבמה. השחקנים התרוצצו אחרי המלצרים בניסיון לקבל גם להם מנת חומוס. עקבתי אחריה לראות אם יעורר השינוי במחזה איזה חן של תיאטרון אלתור. נחשו מאיזה מגזר היה השחקן שאלתר, וניגב אותה הרחק משם".
"בכל זאת" התעקש האופטימיסט "חברי הקבוצה עבדו במשותף על הפקה ששמה על שולחן החומוס את הדחקת קול הערבי בתרבות, וגיחכה קשות את גיבורי התרבות הגבוהה והאגו שלהם. זה לא גורם לי להרגיש שנתתי את ליטרת ההתמודדות שלי עם הסכסוך, וזכותי לישון עד מחרתיים. נותר בי טעם של עוד, אולי עם קצת יותר חריף".
"כל החומוס הזה. הם היו צריכים לחלק אותו בהתחלה ולא להפוך אותו לפיסגה", אמרה הפואטית "בכלל, חומוס לא באמת חושף מבעד לקונפליקט את הטרגדיה של ערבים ישראלים המבקשים לחיות כאן לא רק כמגזר. חומוס זה לא באמת הבדל תרבותי. כולנו מעגל אחד גדול של אנשים שמנגבים חומוס. זה לא גורם לנו להיאבק בקיבתנו ולא מקשה עלינו לעכל את המציאות. חומוס זה מזמן שלנו כמו גם שלהם".
הפוליטיקאי מה'עבודה' שישב בקהל מילא את תפקידו במלואו. הוא גם שמר על חיוך כל זמן ההצגה וגם ניגב עד הסוף את הצלחת. הבמאי אפילו חשב לרגע להעלות אותו לבמה לשאת נאום. והקהל? הוא מחא כפיים וחיכה להצגה הבאה - "על האש" בחסות שיפודי התקווה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם