אפשרות של אי: "סיפורים מאליס איילנד" לא רגיל
"סיפורים מאליס איילנד" הוא ספר תיעודי לא רגיל, שבו סטטיסטיקה מקבלת פנים אנושיות, וסיפור מסע אישי של מחבריו אל דרך חיים חלופית שאבותיהם ויתרו או נאלצו לוותר עליה
הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק - שזוכה בארץ להתקבלות מרשימה למדי, באורח פלא כמעט-והקולנוען רובר בובר נסעו לארצות הברית של אמריקה בשלהי שנות ה-70 של המאה הקודמת כדי לחקור את אליס איילנד, האי הקטן בניו יורק שאליו הגיעו המהגרים בין 1892 ל-1924, ובו נבדקו ונרשמו וממנו נשלחו הלאה אל היבשת החדשה, או בחזרה אל המקומות שמהם באו.
המסע הוליד סרט ובו ראיונות עם מבחר מהגרים שהגיעו אל האי בשנות ה-20; וכן את הספר הזה, ספר תיעודי לא רגיל, שכולל תמונות ונתונים סטטיסטיים ומבחר ראיונות, שהוא גם סיפור מסע אישי של פרק ובובר למקום בשם אליס איילנד, שמשפחותיהם לא הגיעו אליו. כלומר, מסע אל מקום שמייצג קיום אלטרנטיבי אפשרי, איזו אופציה שהוריהם וסביהם של בובר ופרק בחרו לוותר עליה, או שלא יכלו אלא לוותר עליה. הנסיעה של השניים לאליס איילנד היא נסיעה אל ז'ורז' איילנד ואל רובר איילנד, אל עצמם ואל יהדותם.
אליס איילנד של "סיפורים מאליס איילנד" יותר משהוא מקום הרי הוא דימוי, או ניסיון לנסח דימוי. במובן זה פרק ובובר ממירים דימוי בדימוי: ארצות הברית שעולה מהספר כבר אינה מקום פלקטי, משוטח, "ארץ בתולה פתוחה לכל נפש, ארץ חופשייה ונדיבה שחלכאי היבשת הזקנה יוכלו להפוך בה לחלוצי עולם חדש, לבוניה של חברה נטולת עוולות ומשוללת דעות קדומות", אלא הופכת למקום של מאבק ביורוקרטי, אירופי, ולארץ שראשית עליך להתאים את עצמך אליה, לאמור ארץ שתהפוך אותך למתאים או שתמנע את כניסתך.
עצם החלפת הדימוי הוא אקט פוליטי, גם אם נדמה ממרומי 2009 שמשהו מן האקט הזה נשחק כבר. זה נרטיב אחר של הסיפור האמריקאי, כזה שמוצנע לנוכח אתוס ה"תנו לי את היגעים, את העניים... את חסרי המולדת" שמציע שירה של אמה לזרוס שנחקק על פסל החירות.
הספר התיעודי הזה מעניין גם מפני שפרק יודע היטב כיצד משחקים בקורא. הסיפור האלטרנטיבי, הלא מסופר, מקבל קול בין השיטין. באליס איילנד, "בית חרושת לייצור אמריקאים", עברו עד 10,000 איש מדי יום. במשפט שנדמה סטטיסטי כקודמיו, מעיר פרק: "רובם לא שהו במקום יותר משעות ספורות; שניים או שלושה אחוזים בלבד נדחו". אלא שאחוזים וסטטיסטיקה הם כמובן מהשקרים הגדולים ביותר שאנו מספרים לעצמנו, ופרק יודע זאת.
הוא חותם את הפרק הראשון בניסוח מחדש של הטיעון הסטטיסטי: "שני אחוזים מן המהגרים נדחו מאליס איילנד". ה"בלבד" הושמט מן החזרה הזו; ההיצמדות ל"שני אחוזים" והוויתור על "או שלושה" יוצרת אנדרסטייטמנט שהופך לדיסוננס לאור המשך המשפט-"משמעות הדבר מאתיים וחמישים אלף בני אדם. ומשנת 1892 ועד לשנת 1924, אירעו שלושת אלפים מעשי התאבדות באליס איילנד". הסיפור שמטושטש באחוזים בכל זאת מקבל התחלה של פנים אצל פרק ובובר, הופך למספרים שלמים, גדולים, בלתי-מתווכים, שמבטלים כל מחיקה מחודשת דווקא מתוקף היותם גדולים כל כך, בלתי-נתפסים אלא כקבוצה.
הפנים מובלטים עוד יותר בפרק התמונות "אלבום" (המהגר האירי בעמ' 80, למשל, ניצב וגופו כמו תלוי באוויר בכבל נעלם שנמשך מחגורתו אל עגורן דמיוני, בלתי-נראה, בעודו נבדק בעניין על ידי אחד, ד"ר אוקונר); ובפרק הראיונות "זיכרונות", שמחזיק כמחצית הספר. תמונות המרואיינים אמנם משובצות בו, אך דבריהם הם שמעניקים להם פנים.
העניין האמיתי ב"זיכרונות" טמון במגוון המופלא של הדעות שמגלים המרואיינים ביחס לארצות הברית שאליה הגיעו. "ידעתי רק שהם עניים, כמוני," אומר ברוך קאזימוב על המהגרים האחרים, "שהם באו מקרב העניים ושהם בדרכם
מה בין סלומון וקאזימוב? שניהם מהגרים יהודים שרואיינו על ידי פרק ובובר. שניהם עברו באליס איילנד. פרק ובובר מעניקים מקום לשוני בין מרואייניהם וכמו רומזים בכך הן על הצלחותיו של בית החרושת לאמריקאים והן על נקודות התורפה שלו - נקודות תורפה שפירושן שמשהו אינדיבידואלי נותר גם בתוצריו המובהקים ביותר.
ז'ורז' פרק, רובר בובר, סיפורים מאליס איילנד. מצרפתית: נורית פלד-אלחנן בבל, 177 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
