משורר הגנים הבהאיים: אשכול נבו ותור הזהב של השטחיות
ההצלחה המסחררת של "נוילנד", כמו ההזמנה לנאום ב"הפגנת המיליון", יוצרות רושם שאשכול נבו בדרכו להיות סופר עברי חשוב. ובכן, הדרך עוד ארוכה
נבו הרוויח את ההזמנה להפגנה ביושר. בספריו פזורות התייחסויות רבות לסוגיות שהעסיקו את מחאת האוהלים: מצוקת הרופאים המתמחים, משכורות המורים, ישראל התאגידית, החומרנות, התחרותיות, הקרייריזם, הצורך להיחלץ מהאדישות ולגלות מעורבות. נוסף לרגישותו החברתית נבו הוא גם בונה מוכשר של עלילות, מתמחה בתיאור מצבים מנקודות מבט שונות ובחדירה לנפשן של דמויות רבות ומגוונות.
הנושא הראשי של נבו הוא בית, או ליתר דיוק, השאיפה אליו. זו תולדה של הביוגרפיה שלו. נבו עבר בילדותו בין חיפה, ירושלים וחולון ואף העביר שנה בארה"ב, ורבים מגיבוריו היטלטלו גם הם בצעירותם בין בתים. היעדר עוגן הוא הפצע של חייהם, הבור שהם שואפים למלא. זאת לא נקודת הדמיון היחידה. חומרי ופצעי הביוגרפיה של נבו, בוגר לימודי פסיכולוגיה ופרסומאי בעברו, מופיעים שוב ושוב בחיי דמויותיו. רוב גיבוריו הם פחות או יותר בני גילו, והמציאות המתוארת בסיפורים היא המציאות בישראל בעת חיבורם. כתיבתו היא אפוא מפעל של תיעוד עצמי ולאומי כאחד.
החיבור הזה בין הפרטי לציבורי הוא אחד ממקורות המשיכה הגדולים של נבו, כמו של אמנות הרומן בכלל. ב"תזכירי לי מי את", הסיפור הטוב ביותר ב"צימר בגבעתיים" (2001), הגיבורים הם איש פרסום שמואס במקצועו ומתמוטט ובת זוגו, פסיכולוגית צעירה המתלבטת בטיפול בילד להורים גרושים. בני הזוג הכירו לאחר שהתנדבו לתנועה פוליטית בעקבות רצח רבין. גם ב"ארבעה בתים וגעגוע" (2004) הגיבורים, שוב בני זוג, הם פסיכולוג וסטודנטית לצילום. בתחילת הסיפור הם עוברים לגור יחד ונקלעים בטעות לשבעה על חייל שנהרג בלבנון. ברקע מוזכרים הפיגועים.
בית אינו רק חלל למגורים, וכשנבו עוסק במושג בית הוא פורט אותו למרכיביו: אהבה, משפחה והבית הלאומי, כלומר הבית של הבית. נבו משכיל להעמיד את כל אלה על רצף אחד, ממש כפי שישראל נבנתה בידי מהגרים ופליטים שברחו מעולם שקרס עליהם בתקווה להקים בית חדש לעצמם ולמדינתם. הדרמה הציונית מהדהדת את הדרמה הפרטית, ולהפך.
יחסו של נבו לשני הבתים, הישן והחדש, זה שנעזב וזה שמנסים להקימו, הוא תמיד כפול: ביקורת וגעגוע, ביטחון וחנק, שייכות וזרות, תקווה ואכזבה. פעמים רבות מרגישות הדמויות שתפקידן הוא להיות הדבק בבית מתפורר: לעתים מדובר במשפחה גרעינית בלתי מתפקדת, ששכלה את יקירה במלחמה על הבית הלאומי. לעתים מדובר בקבוצת חברים שאמורה לשמש תחליף למשפחה, אך מתפוררת גם היא.
ב"משאלה אחת ימינה" (2007), המתרחש בזמן האינתיפאדה השנייה ומאכלס דמות של מתנדבת במחסומים, מביא נבו את סיפורם של ארבעה חברים: פרסומאי (שוב) שמואס וקורס; עורך דין ערכי אך בוגדני; מתרגם חולמני של מאמרים מאנגלית; ומשווק של מינויים לחולי לב שהתייתם מאביו במלחמת יום הכיפורים. בעת המונדיאל ב-1998 רושמים החברים משאלות שהם שואפים להגשים עד למונדיאל הבא: לכתוב ספר; להשתתף במשפט בעל ערך; להתחתן ולהביא ילד; ולפתוח קליניקה לטיפול באנשים. לבסוף מגשים כל אחד מהחברים את משאלתו של מישהו אחר מהחבורה.
תמה חוזרת נוספת בכתבי נבו היא אבות נוטשים. גם כאן, בשום שכל, הוא רואה את המטבע משני צדיו: תחושות הנבגדות והגעגוע לעומת ההכרה שהיעדר האב נחוץ לכינון זהות אוטונומית, להשגת חופש ולגיבוש העצמיות. להמחשת הדיאלקטיקה של מחנק ושחרור, הן ביחס לבית הן ביחס לאבא, מופיעה אצלו לרוב גם דמות שמרגישה צורך לברוח מכל זה לדרום אמריקה. באזור פרוץ ופראי זה של העולם היא מרחיבה את גבולות תודעתה בעזרת סמי הזיה ורוכשת, אגב מסעה, מבט ביקורתי על חייה ועל הבית שעזבה.
ב"נוילנד", הרומן הפוליטי ביותר של נבו המתרחש בזמן מלחמת לבנון השנייה, מוצג מסעם המשותף של עורכת תוכנית רדיו שמעניקה עצות פסיכולוגיות ושל מורה להיסטוריה המבקש להתחקות אחר עקבותיו של אביו בדרום אמריקה. האב הנעדר, כך מתברר, הקים בדרום אמריקה חווה בשם נוילנד ובה הוא מנסה לקיים חברה אוטופית שתשמש תחליף לאלטנוילנד הלוא היא מדינת ישראל מוכת הטראומות והשסעים.
הרלוונטיות וכוח המשיכה של כל אלה לקורא הישראלי אינם זקוקים להסבר. אלו הם, בפשטות, חומרי חיינו. גם הצלחתו של נבו בקרב קוראי הספרות העברית - שרובם, אגב, הן נשים - היא עובדה מוגמרת. השאלה היא מה ערכה של כתיבתו במחוזות שמעבר לטבלאות רבי-המכר, בפסגות הנישאות של הקאנון הספרותי והאמת האנושית.
בתום הופעה של להקת השחקנים, מבקש המלט מפולוניוס
אם תתייחס לכל איש על פי מה שמגיע לו, מי ייצא נקי מהשוט?" (תרגום: דורי פרנס).
מגיע או לא מגיע, זאת השאלה. אמנים גדולים כמו שייקספיר השיבו עליה בשלילה, או לפחות בהסתייגות. לעשות הנחות לאנשים זה טוב לחנויות יותר מאשר לספרים. בכולנו גועשים יצרים אפלים ותשוקות אסורות, כולנו מגלים נטיות לאנוכיות, חומרנות ועצלות, בכולנו יש רוע. דווקא הממדים הבעייתיים בקיומנו הם אלה שראויים לעיסוק האמנותי. נבו חושב אחרת. כמו בפרסומת של חברת לוריאל, הוא בעניין של מגיע לי.
כך הוא כותב ב"משאלה אחת ימינה" (עמוד 270):
"אני חושבת שמגיע לך, מגיעה לך אהבה".
וב"נוילנד" (32):
"אני אמצא את אבא ואת תמצאי אהבה חדשה. למה? כי זה מגיע לך".
המסקנה: לא רק שהאדם הוא טוב, אלא שגם העולם הוא טוב. זהו עולם טוב שמבטיח שלאדם טוב יקרו דברים טובים. עולם שאין בו "צדיק ורע לו", עולם שבו דין האהבה והצדק לנצח. המשותף לכל הדמויות של נבו, ודאי הדמויות הראשיות, הוא שהן טובות עד כדי גיחוך. בצדיקותן הן לא היו מביישות את גיבורי ספרות הילדים החרדית: אם לתאומים קטנים שמוצאת זמן להתנדב במחסומים, מורה להיסטוריה שלא נמשך לתלמידותיו בנות ה-18, סטודנט שחברתו עזבה אותו ורק רוצה לעטוף באבהיות חיילת חמודה שמחזרת אחריו.
דורי, גיבור "נוילנד", מאכזב את אביו מפני שלא הלך לקרבי אלא למודיעין (הוא לא השתמט חלילה). ענבר מאכזבת את אמה מפני שהלכה להיות מש"קית חינוך ולא קצינה או מרגלת. יובל, המספר ב"משאלה אחת ימינה", שומר במשך שנים על קשר עם הילד שטיפל בו במסגרת פרויקט פר"ח, אבל הוא צנוע מכדי לספר על כך, וכך הלאה. חריג כמעט יחיד הוא צ' רצ'יל, עורך הדין ב"משאלה אחת ימינה" שגונב את חברתו של חברו הטוב ביותר וגם בה בוגד עם מאהבות מזדמנות. אבל אפילו צ' רצ'יל הוא בסופו של דבר מנהיג כריזמטי, גבר לעניין ששואף לתיקון חברתי ופוליטי, והכל סולחים לו על נאפופיו במין מחילה נוצרית דביקה.
גם במקרים הנדירים שהרוע צץ בסיפורים, הגיבורים הראשיים לעולם אינם נמצאים במרכזו. ענבר היא רק עורכת בתוכנית רדיו שבה פסיכולוג מייעץ בחוסר אחריות, שמביא להתאבדות בנה של מאזינה; אחרי התקרית היא עוזבת בשאט נפש את התוכנית. יובל נגרר כחייל לבית פלסטיני בשכם ונעשה עד להתעללות בבני הבית, בלי שיהיה לאל ידו למנוע אותה. לאחר מכן הוא נתקף ייסורים קשים ושוקל להתאבד.
נבו לעולם אינו כותב על הפסיכולוג האפל עצמו או על החייל שמנהיג את ההתעללות. הכי קרוב, או הכי רחוק, שהוא מגיע זה למי שהיו שותפים פסיביים לפשע, שותפים על כורחם. בכך הוא משקף את תחושתם של ישראלים רבים כלפי הכיבוש וכלפי עוולות אחרות. הקורא אמור להבין את יובל ולסלוח לו, ובכך גם לסלוח לעצמו כישראלי.
נבו רשאי כמובן לכתוב מנקודת המבט העדיפה בעיניו, אולם בבוחרו שלא להתלכלך, שלא להתעמת עם החרא, הוא עובר מיצירת אמנות ליצירת דבר אחר. מהו הדבר הזה? במילותיו של מילן קונדרה: "הפרשת הצואה היא הוכחה יומיומית לכך שהבריאה אינה מתקבלת על הדעת. אחת מן השתיים: או שהחרא מקובל עלינו (ואז אין טעם שננעל את עצמנו בבית השימוש), או שנבראנו בצורה שאין להשלים עמה. מכאן שהאידיאל האסתטי של ההסכמה המוחלטת לקיום הוא עולם הכופר בחרא וכולם מתנהגים כאילו אינו קיים.
האידיאל האסתטי הזה נקרא קיטש... הקיטש הוא כפירה מוחלטת בחרא, במובנה הפשוט והמושאל של המילה; הקיטש מוציא מתחום ראייתו את כל הדברים בקיומו של האדם שמעצם מהותם אין להשלים עמהם" (מתוך "על קיטש ואמנות", מאת תומס קולקה, תרגום: ענת ויסמן). היוצר הישראלי שהתעסק בחרא יותר מכולם הוא כנראה חנוך לוין. ואמנם לקרוא בנבו ובלוין אלו שני דברים שונים בתכלית.
הנה עוד כמה צלילים כוזבים ענוגים שכאלה:
"כאן מתקנים כנפיים שבורות של מלאכים" ("ארבעה בתים וגעגוע", 340).
"התחלתי לרוץ ברחובות, מחפשת אחרי טלפון ציבורי, חייבת, חייבת לדעת שהוא בסדר, עקפתי עצים, הפרדתי בין זוגות, דילגתי מעל בורות, עברתי באדום, נפלתי, קמתי, שאלתי, רצתי לכיוון אחר, לא היה שם טלפון, נחנקתי, השתנקתי" ("ארבעה בתים וגעגוע", 343).
"הנער שכב על פסי הרכבת. הוא נראה כמו בתמונה בעיתון אבל היו לו העיניים הירוקות של יואב. היא הבחינה בו מגבעה של רקפות שבה טיילה והחלה לרוץ אליו, כשהיא נזהרת לא לדרוך על רקפות, כי זה פרח מוגן" ("נוילנד", 204).
"והשיחה זרמה כיין, ואחר כך יצאנו, והתנשקנו, והתעלסנו, והיא הניחה ראש על הבטן שלי בדשא שליד האקדמיה למוזיקה, ופרטה על הירך שלי מנגינה פסנתרית שעלתה מחדרי החזרות" ("משאלה אחת ימינה", 18).
סילוק הכיעור והרוע הוא צדן האחר של משאלת הפיוס וההרמוניה המאפיינת את נבו. הדוגמאות לכך רבות. ב"משאלה אחת ימינה" מסביר המדריך כי "היופי של הגנים (הבהאיים בחיפה) נועד לפעול על המבקר בהם כמו מוזיקת רקע ולייצר הרמוניה לא מודעת שתאפשר לו להקשיב לעצמו". בתגובה מציעה חברתו לשעבר של המספר: "אולי גם אתה תהיה בהאי, גם אתה מסודר כזה" (137).
כמובן , לא כל עמדה של דמות מחייבת בהכרח את מחברה, אבל יותר מדי פרקים ביצירתו של נבו בנויים כמו הגנים הבהאיים, בסימטריה ובהרמוניה, מה שאכן יוצר אפקט של מוזיקת מעליות. כך למשל בסיום של "ארבעה בתים וגעגוע": "אצל עמיר ונועה נגמרו חגיגות השיבה. והחלה הצעדה היומיומית המפרכת במעלה משעול האהבה. הם משתדלים לריב יותר. ולטשטש פחות. ובכל פעם שמתחיל לרחוש ביניהם זמזום, הם מפרקים אותו מיד בריקודים".
כך בהצבעה הנדירה והמהוססת על קונפליקט אפשרי ובהימנעות ממנו ב"משאלה אחת ימינה": "לעמיחי לא היה אכפת לתת לאילנה לנצח בתחרות הסמויה שיש בין כל שני הורים על האהבה של הילדים". אבל למה, בעצם? למה לא לכתוב על בני זוג שאכפת להם לנצח בקרב על לבם של הילדים? למה לא לתאר כל טריק מלוכלך במלחמה הזאת?
הדברים לא משתנים כשנבו ניגש לכתוב על מלחמות רצחניות יותר. כך הוא כותב ב"נוילנד":
"המלחמה הזאת (לבנון השנייה), יש בה משהו מופרך. . . כל זה בעצם שידור חוזר של מלחמה שכבר היתה".
וכך ב"צימר בגבעתיים":
"לפני שבועיים התקשר אליו הפרסומאי. . . והציע לו להצטרף לארגון המחאה החדש שהוא מקים. 'די, אי אפשר לעמוד יותר בצד', הוא אמר, 'יום אחד נקום בבוקר ולא נכיר את המדינה שלנו'".
הבעיה בקטעים האלה שאיש אינו אומר למה בעצם יש שידור חוזר של המלחמה. האם זה מפני שהיינו רכים מדי או אכזרים מדי לאויבינו? איש גם אינו מפרט מדוע אי אפשר לעמוד יותר בצד, מי אשם בכך, או מדוע פניה החדשים של המדינה הם בעייתיים. כל קורא יוכל להשלים את החסר כראות עיניו, ואף אחד לא יתרגז. זה אגב מאפיין במידה רבה גם את מחאת האוהלים, שגם מנהיגיה רוצים להיות בסדר עם כולם. במובן הזה הבחירה בנבו שיישא נאום בהפגנה, מתוך הקונצנזוס ואל הקונצנזוס, מתוך המובן מאליו ואל המובן מאליו, היתה בחירה הולמת ביותר.
מוזר שהרגישות של נבו מצטנפת בפינה מפוייסת וסנטימנטלית בכל פעם שהוא מתקרב לעימות אנושי של ממש. בסיפור המעולה "קבוצת הכדורגל של גן סאקר", מתוך "צימר בגבעתיים", מתוארת התפוררותה של חבורת גברים שמשחקת כדורגל בימי שישי. באחד המקומות מוקבל הסכסוך הספורטיבי לסכסוך פוליטי: הפגנה שבה מתנחלים ואנשי שלום עכשיו צועקים זה על זה. אבל בשום מקום לא ברור מי אשם בסכסוך הפוליטי, מי הטובים ומי הרעים. לא שיצירת ספרות אמורה להיות טור פובליציסטי, אבל ההימנעות העקבית מהבעת עמדה ומהטחת ביקורת בצד כזה או אחר, לא משנה מי, או אפילו בכל הצדדים, מדיפה ריח לא נעים של רצון לשאת חן בעיני כולם.
התשוקה הזאת לקיטש פוגעת בנבו דווקא בנקודה החזקה ביותר שלו ככותב. כבר בספרו הראשון "צימר בגבעתיים" הוא הראה יכולת מרשימה להניע את העלילה מדמות לדמות ומתודעה לתודעה: הסיפור מובא בתחילה מנקודת מבטה של דמות מסוימת, ולאחר מכן מזו של דמות אחרת, ושלישית ורביעית, ואז חוזרים לנקודות מבטן של הדמויות הקודמות, ושוב עוברים ביניהן. הטכניקה הזאת מקנה דינמיות לעלילה ומרחיבה את הפרספקטיבה של הקורא; היכולת לייצג בהצלחה תודעות שונות זו מזו היא סימן ודאי לאיכותו של יוצר. אבל נבו מתקשה להפיק מהיכולת הזאת אמירה מורכבת; הטכניקה מנוצלת לשווא. פרט למקומות מעטים, אין שום סתירה בין הגרסאות שמביאות הדמויות השונות. אין זה רשומון אלא מציאות אחת ויחידה, הרמונית ואחידה, שפשוט מתוארת מכמה זוויות.
כך למשל אחת הדמויות המשניות ב"ארבעה בתים וגעגוע" היא הערבי צאדק, שמנסה לשוב ולבקר בבית שממנו גורש כילד ב-1948. בטעות משעשעת במיוחד מזהה הזקן היהודי שגר כעת בבית את צאדק כילדו המת, ולמרות היחס החשדני של היהודים האחרים, ובכללם אנשי תקשורת ושוטרים, מתעקש לארחו בכבוד מלכים, עד שבסופו של דבר החשדנות גוברת והערבי נעצר ומושלך לכלא.
עד פה זאת אחת הסצנות המבריקות של נבו. אלא שברוח ההשלמה והפיוס השורה על שאר הדמויות בספר (שחוזרות לבני זוגן באהבה ובתשוקה מחודשת), מצליח גם צאדק לשכוח מהצרות הטורדניות של הפוליטיקה ולמצוא שלווה בין כותלי הכלא: "אילי פאת מאת. מה שהיה היה. יותר טוב אתה תחשוב על העתיד. תחשוב איך לחזור לאל-קסטל עם קומנדו, לכבוש אותו לתמיד. מזבוט, נכון צאדק אומר, כי אין לו משהו יותר טוב להגיד. אבל בלב הוא קצת עייף ממוצטפא. ומהכלא. ומכל הנאומים. ובעיקר מתגעגע לאשתו נהילה. ודואג לאמא שלו ולילדים". אולי גם צאדק יהיה בהאי.
נבו היה הסופר הנכון לעצרת המחאה גם בשל יכולתו לרגש. בפוליטיקה, לא פחות מאשר באמנות, זהו נכס יקר ערך, כיוון שרגש, או ליתר דיוק רטוריקה של רגש, יכולים להניע אנשים לפעולה. נבו יודע לעורר רגש בעוצמה ובמהירות, והוא לא בוחל באמצעים בדרך להשגת מטרה. ברבים מסיפוריו אנחנו מתבשרים בשלב מוקדם על מוות של אדם צעיר, בדרך כלל במסגרת הצבא. אלא שכמו הרוע והכיעור, גם המוות מורחק מהסיפור. מדווחים עליו מרחוק, מבחוץ, בדיעבד. המוות כפעולה, כהתרחשות - על היבטיו האכזריים והדוחים - לעולם אינו מתואר. ייסורי הגסיסה, וכך גם ההקשר הפוליטי של המוות, ננעלים בחדר סגור ומוצאים משדה הראייה, בדיוק כמו החרא שעליו דיבר קונדרה. מישהו מת, וזהו. שמם של האשמים - יהיו אלה אנשים, ערכים או רעיונות - לעולם אינו עולה.
נבו מכוון את המיתות שלו היישר לבלוטת הרגש של הקורא:
"אמא שלי היתה שם, עם צעיף שהיא סרגה לחבר הראשון שלה שמת ביום כיפור והיא לא מדברת עליו אף פעם" ("ארבעה בתים וגעגוע", 321-320). בחוות נוילנד המוות טרי יותר: אביו של התינוק הראשון שנולד בחווה נהרג בפיגוע בישראל. יש גם אישה אחת הדורסת למוות בטעות את בנה. וכשנועה ועמיר מגיעים ב"ארבעה בתים וגעגוע" לדירתם החדשה, נאמר להם: "השכנים כן... הבן שלהם נהרג בלבנון השבוע. אז אם אתם רוצים לשים מוזיקה, שיהיה, איך אומרים, משהו רגוע".
הבקשה להתחשב ולנגן "משהו רגוע" ליד בית אבלים מוצדקת לגמרי, אבל היא גם מסגירה משהו מתפיסתו האמנותית של נבו: האמנות מטרתה להרגיע ולנחם, שלא לומר לאלחש. לפעמים הוא אומר זאת כמעט במפורש. "דודה של נועה היתה שולחת לה לבסיס שוקולדים ובמבות ושירים של דליה רביקוביץ", הוא כותב ב"ארבעה בתים וגעגוע", כאילו שיר היה גם הוא צ' ופר.
דרך נוספת של נבו לסחוט רגש היא לכתוב על ילדים ועל זקנים. בקטגוריה ילדים נכללים, כמקובל במקומותינו, גם חיילי צה"ל. בסיפור "סרטנים בעננים" בספר "צימר בגבעתיים" מתואר החייל המשוחרר יוני כבעל גומות חמודות. ואילו יואבי, החייל המת ב"נוילנד", מתואר כך: "כל מה שחשבה עליו (אחותו הגדולה) בזמן ההופעה זה שהוא עדיין ילד, לגמרי ילד, ומה פתאום לוקחים ילדים כאלה ומלבישים אותם במדים? מישהו חושב ברצינות שהמדים יהפכו אותם למבוגרים?... יותר מכל היתה רוצה לעטוף אותו בחומר מבודד ולכתוב על העטיפה באותיות גדולות ונהירות: שביר" (226).
על הרקע הזה קל לנחש מה תהיה העמדה המוצגת בספריו של נבו כלפי גלעד שליט. כך אומרת רוני, אשתו של דורי ב"נוילנד": "שיחליפו את החייל הזה שנחטף, שיחליפו עם כמה שבויים שצריך" ("נוילנד", 421).
ומה אם אחד השבויים האלה יהרגו לאחר שחרורם את בנה של רוני עצמה, ואיתו עוד ישראלים רבים? רוני אינה נותנת על כך את הדעת. היא מכורה לסיפוק מהיר, פועלת לפי הרגש ומסרבת למאמץ שתובע ניתוח מורכב של המציאות. זוהי דרכו של הקיטש: הוא מושפע רק מהקונקרטי ומהמיידי ואינו מסוגל להכליל, לחשוב באופן מופשט, לדחות סיפוקים. הוא רוצה הכל כאן ועכשיו, מובן וקל לעיכול. הוא רוצה את גלעד שליט בבית, ולעזאזל העולם.
הבריחה הזאת מהתבונה אל הרגש מתבטאת גם בסגנונו של נבו: "והיה לנו טוב ביחד. לא בדיעבד, מתוך געגוע. לא בטרם, מתוך ציפייה. אלא טוב ממשי, כאן ועכשיו. ומאוד" ("ארבעה בתים וגעגוע", 20).
"ובכל פעם שהיית מתיישבת לידי, במפגשים של החבורה, הייתי מרגיש שהאיברים הפנימיים שלי רוצים לצאת מתוך הגוף, אלייך, ויש אזורים שלמים בעיר שאני נמנע מהם כי הם מזכירים לי אותך, ויש דברים שרציתי לומר ואינם נענים בי, ודי, תמשיכי. ללטף. אותי. בחזה" ("משאלה אחת ימינה", 255).
התחביר , כלומר התבונה, טובע כאן בים של רגש, עד שהוא נשבר ונעשה מקוטע. האפקט המושג דומה לזה של בכי, וכמעט כופה על הקורא להיאנח בכמיהה. מעניין לציין שגם יאיר לפיד משתמש בכתיבתו במניירה הזאת. מעניין עוד יותר לציין שלפיד, ממש כמו מני פלג ב"נוילנד", פרסם באחרונה מניפסט נוטף דבש לקיום חברה אוטופית. לפיד, כמובן, כותב גם הוא מתוך הקונצנזוס ואל הקונצנזוס. בעיני רבות מדמויותיו של נבו, הלשון והכתיבה יכולות להביא גאולה. "תכתוב ג'וני, ככה לפחות תהיה מובן לעצמך", ממליצה לו אהובתו של החייל הישראלי המשוחרר שנפשו מסוכסכת ב"סרטנים בעננים".
גם המספר של "משאלה אחת ימינה" כותב כדי להכניס סדר באירועים; וכמוהו עושה ענבר, הגיבורה הראשית של "נוילנד", בניסיון לאתר לעצמה כיוון אפשרי לאחר שדרכה בחיים אבדה לה. מודי, חברם של הגיבורים ב"ארבעה בתים וגעגוע", מטייל בדרום אמריקה ומרגיש שהוא חייב לתעד את הדברים כדי להעניק להם ממשות. לפי נבו, הכתיבה יכולה להביא לגאולה מפני שהיא אקט של ביטוי עצמי ולפיכך גם של כינון עצמי. האני - שקורס פעמים רבות תחת הדרישות הסותרות של הלאום, החברה, הצבא, המשפחה והעבודה, שמיטלטל ממקום למקום ונודד מדירה לדירה וממדינה למדינה - חייב להתבונן פנימה כדי לגבש לעצמו עוגן של יציבות, גוש מוצק יחסית של זהות שיעמוד בטלטלות ויוכל לקיים את עצמו.
המימוש העצמי של האינדיבידואל הוא הנושא הגדול של המודרניות ושל אמנות הרומן כאחד. הרומנטיקה, אחת התנועות הגדולות של המודרניות, הקצתה לפיכך לאמן ולאמנות מעמד רם ונישא. מקורו של המעמד הזה, כפי שמסביר אליעזר מלכיאל במבואו ל"מועקת המודרניות" מאת צ'רלס טיילור, הוא "בהכרה ששפת האמנות עשויה להדהד בנפש ממדי מציאות נשגבים ומפעימים, שאינם יכולים להיגלות בשפת יומיום פרוזאית. הרגישות האמנותית, המגולמת בלשון האמנות, מכוננת פרספקטיבה ייחודית על העולם, פרספקטיבה שמה שנגלה מתוכה אינו עשוי להיגלות מפרספקטיבות אחרות.
השפה האמנותית אינה שפה פרטית שאיש מלבד האמן אינו יכול להבינה - וכוחה הפומבי יוכיח - אבל היא גם אינה שפה מוסכמת ומקובלת, והיא טבועה בחותם של יצירתיות וחדשנות. יש בה בהכרח גם יסודות אישיים ואידיוסינקרטיים. יצירתיותו של אמן היא בעיני הרומנטיקנים מודל ליצירתיותו של כל יחיד בהכוונת חייו. ערכיו, מקורות השראתו ומטרות חייו של האדם - כל אדם ואדם - לא יתגלו לו אם לא יפלס את דרכו המיוחדת אליהם".
האינסטינקט הבסיסי של נבו נענה לקריאה הזאת. נבו מודע היטב לכוחה הכמו אלוהי של השפה; לא בכדי הוא מתאר בביקורתיות כיצד שפת הפרסום והמשפטים השפיעה על שפתן של דמויות הפרסומאים ועורכי הדין, ובכך גזלה משהו מאישיותם הייחודית. אולם מה באשר לשפתו של נבו עצמו? איזו פרספקטיבה חדשה היא מכוננת, באיזו חותם היא טבועה? הנה תיאור נוף אופייני לנבו, מתוך "משאלה אחת ימינה":
"ירדנו את דרך פרויד באטיות, ותוך כדי נסיעה הסתכלתי על הים.
מהכרמל, הים נראה כל כך עצום, שזה מזכיר לך שהיבשה היא רק רבע מהכדור.
השמש עוד לא שקעה, אבל היתה קרובה לזה. עננים לא נראו באופק".
כתיבה כזאת אינה מכוננת אני ייחודי: היא נכנעת לשפה הבנאלית הרווחת, חוזרת עליה ומשכפלת אותה. כפי שהבהיר קולקה, הקיטש נמשך לנושאים יפים (תינוקות, נופים פסטורליים וכו'), אך הוא ניזון מהם כטפיל ואינו בורא יופי משלו. תחושת היופי נוצרת מעצם אזכורו של האובייקט היפה, אך אמן הקיטש אינו מוסיף עליה דבר משלו ואינו מעשיר את יחסינו לנושא. לשונו היא מדיום ממותק וחסר ייחוד המנציח את הסתמי והנדוש. הים הוא עצום, כדור הארץ מכוסה ברובו מים, השמש אומרת לשקוע.
גיוס מניפולטיבי ותפל של יופי וסיטואציות עזות רגש מאפיין, כמובן, את שפת הפרסומות. זהו אולי חטאו הגדול של נבו: ספריו נקראים כמו פרסומת לספרות. בכך הוא אינו בן חורג לתקופתו. זוהי רוח הזמן. מחלת הקיטש, ייצורו הבלתי פוסק וצריכתו הבלתי נשלטת, פושה בכל. נבו הוא פרסומת לספרות יפה כפי שיאיר לפיד הוא פרסומת לפוליטיקה, כפי שפסטיבל גלעד שליט הוא פרסומת לקונצנזוס, כפי שהפלייליסט של גלגלצ ו"כוכב נולד" הם פרסומת למוזיקה.
שמתם לב פעם לגודל העיניים של המתמודדים שהגיעו רחוק ב"כוכב נולד" רוני דלומי, הראל סקעת, נינט טייב, דוד לביא, יהודה סעדו, חגית יאסו? עיניים ענקיות, כשל תינוקות, המעוררים ביונקים צורך אינסטינקטיבי לגונן ולתמוך, כלומר לסמס. המשתתפים ב"כוכב נולד" הם בנים להורים חולים או נכים, פגועי מלחמה בעצמם, או נציגי פריפריה מוכת עוני וקסאמים. הם אוהבים את ההורים שלהם ואת המדינה שלהם, בדיוק כמו הילדים בפרסומות לסלולר ולתנובה שמשודרות בין השירים ומכניסות כסף לערוץ 2. אבל כמו שלמדנו מפרשת מרגלית צנעני, כל היופי, הטוהר, התום והזוך מכסים בקושי על מציאות אפלה, כוחנית וחמדנית.
זה בעצם העניין. אמני אמת מציגים את האדם במערומיו, ואילו נבו מלביש אותו במחלצות של שקר מיופייף. יש לו אליבי נוצץ לצורך זה: הגדרת העיסוק בחרא כציניות, כמין ניהיליזם לא פרודוקטיבי. כך למשל אומר מודי, המטייל בדרום אמריקה ב"ארבעה בתים וגעגוע": "אני רוצה להיות פחות ציני... נמאס לי לשחק אותה ששום דבר לא מרגש אותי רק כדי לא לצאת פאתטי". אבל מיהו הציני האמיתי? מי באמת לא מאמין באדם, אלה שמכסים או אלה שמפשיטים? נבו או דוסטויבסקי?
בחירה בנושאים "יפים" או טעונים רגשות מן המוכן. הישענות טפילית על היופי ועל הרגש הללו, בלי לברוא יופי ורגש עצמאיים. בריחה מהתבונה אל הרגש (סנטימנטליות, פאתוס). הרחקה של החרא, הרוע, הטמטום והכיעור. מחילה נוצרית דביקה שדמויות מזכות בה זו את זו. רחמים של המספר על הדמויות. חנפנות, הפרזות, גודש, ייפוי המציאות. ראיית תפקידה של האמנות כגורם מנחם ומפייס. את מה זה מתאר, את אשכול נבו או את "כוכב נולד"?
אלא שנבו, בניגוד ל"כוכב", הוא לא רק קיטש. הוא גם טווה מיומן של עלילות מורכבות ומותחות. הוא יודע להפיח חיים בעשרות דמויות ומיטיב להראות את האימפקט שיש להן זו על זו. הוא ניחן בהבנה של המצב הישראלי, וכישרונו לתאר תהליכים נפשיים הוא מהמעלה הגבוהה ביותר. ברור אפוא שנבו היה יכול להיות סופר מצוין, אלא שיש משהו שעוצר אותו.
זה לא שהוא נחמד מדי. ברצותו הוא מיטיב לתאר את הציניות והחומרנות של עולם הפרסום, את הלחץ שמופעל על חיילים בצבא, את התחרות הדרוויניסטית על קידום במשרד ואת ההשחתה הנפשית וההתפוררות המשפחתית שמביאה ההשתעבדות לקריירה. הוא מודע היטב לרוע שבקיום האנושי, ולדרך שבה המצב הישראלי מקצין אותו. לא. מה שעוצר את נבו הוא כניעתו לתכתיבי השוק. כניעתו לגחמות שלנו, הקוראים. אנחנו שנהנינו לקרוא את ספריו כי הם לא תבעו מאיתנו מאמץ, כי הם החניפו לנו וגרמו לנו להרגיש טוב עם עצמנו. כל דור מקבל את הסופר שמגיע לו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם