פרס ספיר הוא פרודיה על ספרות

את ספרי המקור של השנים האחרונות מסדר אמנון נבות בשתי ערימות. הגבוהה שבהן כוללת את אלה שנכתבו כדי לזכות בפרס ספיר. לכן הוא לא מברך את הזוכה אלון חילו, וגם לא משתתף בצערם של המפסידים, אלא משגר מסר נואש אל פרנסי מפעל הפיס: בטלו את הפרס. הוא רק מזיק לפרוזה המקומית

אמנון נבות | 19/6/2009 7:02 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
פנייה זו, הגם שהיא ממוקמת במדור ספרות אינה מכוונת אל יו"ר חבר השופטים של פרס ספיר, ולא אל השופטים הנכבדים ולא אל המתחרים במרוץ, הללו שנבחרו למקצה הגמר ואותם שלא הגיעו אל הישורת האחרונה. היא מכוונת אל מנהלת הגוף המממן את הפרס, היינו אל אמרכלי מפעל הפיס עצמו, שאולי בספרות אין להם אלא הבנה קלושה, אבל היגיון בריא של מפעילי רולטה ודאי יש להם.
אלון חילו בטקס קבלת פרס ספיר
אלון חילו בטקס קבלת פרס ספיר צילום: יהונתן שאול


אל הגיונם אני פונה בבקשה לבטל באורח מיידי ובפועל ממש את המרוץ כבד הנשימה ומלחית הלשון של סופרים בפועל, סופרים בתואר וסופרים על תנאי אל הזכייה הנואשת בפרס ספיר, משום שלאט לאט מתבהר שהנזק הציבורי עולה על הרווח הגלום ביחסי הציבור והפרסום העולה מהיזמות הזאת, כדרך הריח שעולה מפתחו של צינור ביוב ברחוב שרבי. שסתום לחץ יש (אולי) להשאיר לאותם שמתעקשים להתחרות בכל מחיר ויהא אשר יהא באמצעות צירוף סכום הפרס לתוכנית הטלוויזיה "האח הגדול".

אני מניח שימצאו עוד נציגים חיים וקיימים של הספרות הנכתבת כאן שישמחו להעמיד את עצמם למשפט הציבור. מאחר שממילא מחירו של ספר ברשתות מסוימות שווה פחות או יותר למחירה של מה שמכונה הודעת אס?אם?אס, התוצאה תהיה שוויון על בסיס אפס, לאמור הציבור ייקרא להוציא את כספו על הודעות תמיכה במתחרים ולא על קריאת ספריהם, ובזה האופן יינזק פחות מקריאת ספרות שהיא זיוף.

אבל אפשר גם בלי "האח הגדול", ואולי גם רצוי לתת לנפח הציבורי והתקשורתי הבלתי מוצדק וחסר הערך של הספרות לגווע. לאט לאט יימלטו העכברים מן הספינה הרקובה, אחרוני ההרפתקנים המזדמנים שיצאו לצוד לווייתנים ונוכחו שהם עלולים להפוך להיות מזון כרישים ירחקו על סירות ההצלה שלהם. ייוותרו רק המלחים והקצינים שהספינה היא כל עולמם, אלה שלמדו היטב את האקסיומה הפשוטה והמובנת מאליה שמחוץ לספינה אין להם קיום.

יישארו על הספינה אלה שאפילו הכרישים מאסו בבשרם, מתנדנדים על ארונות המתים שלהם. ולא, המאמר הזה אינו דיון סמוי בתרגום המזעזע החדש של "מובי דיק", למרות שאני יכול להוכיח בקלות את הקשר בין לשון התרגום של הספר הזה לבין שגרות הלשון הנפוצות בספרים המתחרים בפרס ספיר.

וכן, כותב שורות אלה הוא מבקר ספרות. מבקר ספרות אינו בוגר קורס שמאות ספרותית ו/או יועץ נסתר לשופטי פרס ספיר ו/או סוכן מכירות מטעם הציבור ו/או פוסק עליון לענייני טעם טוב וטעם רע ו/או נציג תלונות הציבור הקונה ספרים והציבור שאינו קונה ספרים (חד הם!) ו/או יועץ לענייני התקבלות. המבקר עוסק בפוזיציה של הספרות מול המציאות, מול הממשות הקיומית. המבקר הוא מי שמודד זוויות, הוא בודק האם הזווית פוצעת את הממשות הקיומית, מה גודל הפצע, מהו עומק החדירה, או מנסה לסמם את הממשות הקיומית בנרקוזה של מילים.

המבקר הוא מי שעומד על הדם ומסביר. מסביר, נניח (רק נניח), מה מחיר זיוף המציאות ברומן האחרון של דויד גרוסמן. וכמבקר ספרות עברית אני פותח כמעט כל ספר פרוזה מקור שמגיע לידי ומסדר שתי ערימות: אלה שנכתבו כדי לזכות בפרס ספיר ואלה ש(אולי, לא בטוח) לא נכתבו כדי לזכות בפרס ספיר, אבל לא ברור להם עצמם למה נכתבו.

הראשונים על חומת פרס ספיר ניתנים לזיהוי מיידי וודאי. הערימה שלהם מתגבהת כמעט עד התקרה. הערימה השנייה, החשודים או המתעתעים, מתגבהת כדי מחצית מגובהה של הערימה הראשונה. ויש גם ערימה שלישית, זו הנקייה מן החשד, נמוכה מגובה דשא. דיברה התורה בלשון בני אדם: רוב רובה של הסיפורת הנכתבת בשנים האחרונות מוטה מראש ומכוונת למרוץ הכלבים הזה. וכך מריצים כלבים: מעמידים אותם על המסלול ומריצים מולם ארנבת עשויה מפח על גלגיליות. המנוע החשמלי של הארנבת מכוון באורח קבע לרוץ מהר יותר. לפעמים מתקלקל המנוע.

בפרס ספיר תאונות מסוג זה הן עניין קבוע, ותוצאתו היא שהזוכים הם לא סופרים במובהק מדוגמת רון לשם או צבי ינאי, או פרסונות שהגיעו אל הספרות באופן מקרי וספק אם ימשיכו להתקיים בצילה אלמלא פרס ספיר (מדוגמת שרה שילה: ממילא לא היה לה דבר נוסף לאומרו אחרי העמוד הראשון), או סופרים מדרג נחות שזכו רק מחמת אירוע מוחי קולקטיבי בקרב חבר השופטים שהשבית את המנועים המריצים את ארנבת הפח.

או אולי ננסה זווית אחרת: אני מניח שקראתי (וליתר דיוק: התבוננתי) בחלק גדול מ-82 הספרים שנשלחו להנהלת מפעל הפיס. התבוננתי היטב גם באותם שנבחרו. המסקנה המיידית שכל קורא ספרות שעיניו בראשו יגיע אליה היא שנבחרו ספרים שנכתבו כפרודיה - אומנם לא מודעת - על דגמים ספרותיים ידועים.

יש שם פרודיה על רומן המשפחה הארצישראלי, פרודיה מעודנת במיוחד על ספרות ההגירה ואפילו הביוגרפיה שנבחרה השנה באופן משונה, עדות להיעדר קריטריונים ערכיים כלשהם, היא ביוגרפיה על פרודיה של סופר. זה מצד אחד. מצד שני איני יכול לבוא בטענות על עצם הרשימה, משום שגם אם תחפשו בנרות בין הספרים שלא נבחרו, לא יימצאו טובים מאלה שנבחרו. אבל גם זאת: הנבחרים אינם טובים באורח כלשהו מן הספרים שלא נבחרו. גם שופטים אחרים מאלה שבחרו את הקורפוס הנלעג הזה

היו בוחרים קורפוס בן חמש נלעג ומופרך באותה מידה ממש. הפרס מכתיב לשופטים את הזהות והמהות של הזוכים-לא פחות ואולי יותר ממה שהשופטים חושבים שהם קובעים.
אותם סופרים מעטים שנקלעו אל תוך המבוכה והמבולקה התקשורתיות האלה בלי דעת הם חשוכי

הסיכוי הגדולים מכולם. לרומן המשמעותי היחיד בדור שנקלע אל תוך הקלחת המעופשת של פרס ספיר - "חדר" ליובל שמעוני - לא היה סיכוי לזכות. במקומו נבחר - אבל מה זה כבר משנה מי נעץ שיניו ראשון בארנבת הפח. העניין הוא ההמחאה וטעם הפח שנותר בפה. אני מכיר אותו, את טעם הפח, היטב כמבקר ספרות, ומטעמו הייתי מעניק את פרס ספיר לעודד כרמלי אילו התאפק וגנז או שרף את הרומן הראשון שלו, "כלכלת בית". אבל גם ככה אוכל להרגיעו פומבית: הסיכוי של הרומן הזה לעלות למקצה הגמר בשנה הבאה קלוש מאוד.

קשר קלוש בלבד לספרות

ניקח נא כולנו, סופרים, מבקרים, מתחרי פרס ספיר לעתיד לבוא והללו שלא וסתם בני אדם, את המיועדים לפרס ספיר הבא, לא זה הקרוב, ההוא שיתקיים ב-2010 (אלא אם כן יתעשת חבר השופטים - אם שמעתם מעודכם על חבר שופטים שהתעשת), ספרו של אסף ענברי על האין קיבוץ וספרו של נציג הדור השפוף על עולם המועדונים הזולים של תל אביב, ונראה כיצד למדו בסבלנות עילאית את כל מוצאיו ומבואיו של פרס ספיר.

הם הבינו היטב שבעיצוב מסורתי של רומן אין להם סיכוי, משום שלא היה כדבר הזה בהיסטוריה של הפרס שרומן בורגני מהוגן יזכה. הם הבינו גם זאת: ששבירת הצורה ודרכי ההבעה תרחיק אותם מהפרס אף יותר (הפרס נועד לספק בעיקר את ציבור החצי משכילים, החצי קוראים, הקוראים המזדמנים, כל אותו ציבור שיתבונן ברומן שובר צורות ומבעים כתרנגול בבן אדם, ורומן מסורתי מעייף אותם מראש, בטרם פתחו אותו אפילו).

הפתרון שמצאו, גם המורד השפוף וגם בן הדור העדכני של האין קיבוץ במקומותינו, הוא לכתוב לא ספרות, מה שקרוי רומן מוקומנטרי, ספרים מנוקים מכל קשר גלוי עם הספרות ועם המסורות הספרותיות השגורות בארץ. נראה שהם בדקו סטטיסטית ונוכחו שחלק לא מבוטל מזוכי הפרס לא היו, אינם ולא יהיו סופרים. נראה שהם אמדו בחושיהם הדקים מן הדקים שפרס ספיר לספרות לדורותיו הוא מאמץ סיזיפי נמשך והולך להעניק את המלקוח הנאה ליצירות שלעומק העניין אינן ספרות וכותביהן אינם סופרים.

זוכי הפרס לדורותיו אומנם מחקים פה ושם פורמולות ספרותיות ידועות או נוסחים שכבר התקבלו, אבל הקשר בין אלה לבין ספרות הוא כקשר שבין עגנון לבין אותו סופר סתם קלוש שכבר זכה פעם וחצי אם לא למעלה מזה ואינו רוצה להסתפק בשכר המזומן לו בעולם הבא. הוא רוצה ספיר עכשיו.

סכום כסף מופרך

מידת היושר הבורגנית מחייבת לומר כאן בגלוי ובבירור שעניין הפרס הזה היה ונותר מופרך: מטבע של שקל יינתן לקבצן ברחוב. מטבע של שקל הוא (בבוקר שלמחרת) מחירו של ספר במסגרת המבצעים ברשתות לשיווק ספרים. 150 אלף שקל הוא סכום שנותנים ליזם כהשקעה בפרויקט.

פרויקט הזיכרון הקולקטיבי של מה שנשאר מן הקיבוץ, פרויקט תיעוד המועדונים האפלוליים של תל אביב ושוק הרעב לבשר אישה (כפי שכתב ברנר בקיצור נמרץ), פרויקט הזיכרון וגלעד למבצר הבופור. יינתן אפילו פרס או לפחות מועמדות לקונספט האנטי ציוני, הפוסט קולוניאלי העדכני, שבמסגרתו יוכח שברנר היה סופר ערבי שנרצח על ידי פורעים יהודים. לנלעגות, למופרכות ולחוסר הכישרון הבולט של היזם אין פרס ספיר אחראי וגם אין שום אפשרות לתבוע ממנו כזאת (לתשומת לבו של עו"ד אלון חילו).

היזמים המתחרים אומנם מורשים להשתמש באפיון ספרותי כמין צימוק לקישוט העוגה המוקומנטרית התפלה והנכלולית, אבל אפשר ורצוי גם בלי. סופרים בהוראה המחמירה של המושג לא יזכו בפרס ספיר, אלא אם כן קרוב יום מותם (ואז יזכו אותם על הפחות בספריהם), או מכיוון שהביקורת הציבורית-ספרותית עולה לגבהים בלתי נסבלים שאז יוענק הפרס לבלתי מתקבל על הדעת ביותר מכלל אלה המתחרים.

דעת לנבון נקל: מה לסופר ו/או קבצן ולהמחאה על סך 150 אלף? קדחת מתאווה אתה אדוני הסופר לחטוף? או אולי בשיחות מוטיבציה עם מנהל סניף הבנק חפצת? שב בפינה ושתה את התה שכבר הצטנן מול המסך ועקוב נא בעיניים משתאות אחרי טקס פרס ספיר בטלוויזיה, והרהר בחשאי על האנלוגיות בינו לבין טקס הסיום של - לא חשוב.

סעודת אביונים ובדיחות לסופרים

לפני שני עשורים וקצת זומנתי בעל כורחי לטקס פרס ביאליק, אותו חלקו שלושה סופרים. הסופר שהזמין אותי לטקס נתן מבט אחד בהמחאת הפרס והפקידה כמות שהיא בידי המזנונאי. חשבון הקפה הדלוח, המאפים העבשים והעוגות מטריות שנייה, אם לא למעלה מזה, לסופר ולשמונת מקורביו שהסבו עמו לסעודת האביונים עלה במאה שקלים על סכום הפרס. האם הוצאתי מכיסי 15 שקל כדמי השתתפות בחריגה התקציבית או לא? כבר איני זוכר. הזמרת הגבוהה והקרוחה שזומנה לטקס ושרה שלושה שירים זכתה למלקוח גבוה פי עשרה מסכום הפרס.

את מכוניתו של הסופר השני שזכה בפרס נעלו בסנדל על חניה בלתי חוקית בעליל, וכך חזר סכום הפרס אל נותנהו, סופר אבוס בעליו הריק מכול. עיריית תל אביב המזכה את הרבים בטקס פרס ביאליק אינה שונה מהותית מהנהלת מפעל הפיס. הפער הוא עניין של הצורך ביחסי ציבור טובים לשוכרי המסנדלים ולבעלים של הרולטה הלאומית. אתם, קוראים יקרים, תחליטו מה עדיף: פרס שהוא בדיחה לסופרים של ממש או פרס של ממש לסופרים שהם בדיחה נלעגת.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים