"תריס" של אמילי עמרוסי פורץ דרך
עמרוסי מבינה שההשתחררות מעול המבט החיצוני, התל אביבי, יכולה אולי להיעזר בחבירה לפלסטינים. פריצת הדרך הרעיונית ב"תריס" מפצה על חולשותיו הספרותיות של הרומן
אמילי עמרוסי צילום: מירי צחי
נדמה כי הרעיון המוצג ב"תריס" בהיסוס (שקיבל בעבר ביטוי בשולי הפובליציסטיקה הגבוהה המתנחלית) על ברית בין המתנחלים לשכניהם ההרריים, אינו רק גימיק הנועד למשוך תשומת לב או להחניף לקהל הלא מתנחלי. כך מאשר הרומן - לא בטוח שבאופן מודע - את חששות השמאל הציוני מכך שמפעל ההתנחלות דן אותנו לקיום במדינה דו-לאומית. מאשר וכמעט מאושר מהאפשרות הזו.
הגיבורה והמספרת של הרומן היא נעמה, מתנחלת כבת 30, ולה בעל ושלושה ילדים. נעמה מעט שונה מסביבתה, היא עובדת כצלמת עיתונות, משלח יד שמאפשר לה, באופן ממשי ומטאפורי, לעמוד מחוץ לפריים. נעמה גם סובלת מעייפות כרונית מאז הלידה האחרונה. אבל בכך, מתברר לה, היא דווקא אינה מיוחדת: בעייתה משותפת לה ולמתנחלות רבות ונובעת מהשילוב בין הריונות תכופים למגורים בהרים.
כך הסוציולוגיה הופכת לפיזיולוגיה. אבל הרומן ממשיך בתנועה הפוכה, מהפיזיולוגיה אל הסוציולוגיה: דרך הבעיה הגופנית נוצרת קואליציה מפתיעה בין המתנחלות לשכנותיהן הפלסטיניות. ההברקה הכפולה והמרשימה שיש ב"תריס" היא השימוש במחלה הן להענקת מוחשיות גופנית לשונ?ות המתנחלית והן ליצירתה של זהות גופנית בין המתנחלים לפלסטינים. פריצת הדרך הרעיונית המוזכרת מקבלת כך בשר.
בתחילת הרומן סיפורה של נעמה הוא סיפור של ניסיון השתחררות ממבט חיצוני - מבט אומד, שופט, מבטל - דבר שרבים מאיתנו מתנסים בו בהקשרים שונים. כאן המבט החיצוני הוא של איש אחד, אדם שמו, צלם שעבד בעבר עם נעמה וכעת מבקש לעשות סרט דוקומנטרי על ההתנחלות: "אדם... מתבונן במשמני הנשים, בגברים המזוקנים".
אבל אדם הוא לא רק אדם, הוא גם תל אביב, ורגשי הנחיתות של נעמה בפני מה שהיא תופסת כמבט התל אביבי עמוקים. בעיניה, התל אביבים עשירים ובעיקר יפים ורזים. המתנחל?ות של נעמה היא יותר תחושת פרובינציאליות מאשר שונות אידיאולוגית. יש אומץ בחשיפת רגשי הנחיתות האלה, למרות שחשוב לזכור כי בצד הפגנת שונותך, חשיפת פגיעות הפכה להיות מכשיר לקידום עצמי בתרבות ההמונים, באותו היגיון של "המפסיד מנצח" כפי שניסח זאת הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה.
מעניין להקביל בין הרגישות הזו ובין היומרה המתנחלית של "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". מעניין גם להשוות בין המודעות החריפה של המתנחלים למבט של האחר להגות הציונית, למשל למאמר המפורסם בו טען ברנר שמודעות עצמית, שכוללת בתוכה את הבחינה כיצד אני נתפס בידי האחר, חוסר האדישות לדעת הסביבה הגויית, היא דווקא סימן לוויטאליות לאומית.
האם גם כאן המודעות העצמית היא פתח לתיקון? ההשוואה הזו מרחפת עד שיוצא המרצע מהשק ונעמה מספרת לחברתה הפלסטינית, נורה, שהמתנחלים מרגישים כמו "היהודים של היהודים". היא מבינה שההשתחררות מעול המבט החיצוני, התל אביבי, יכולה אולי להיעזר בחבירה לפלסטינים. הרי נורה, גם היא, "שונאת שמאלנים שלכם, שהאצבעות שלהם נקיות כאלה".
אמילי עמרוסי, תריס, כנרת זמורה-ביתן, 333 עמודים
מבחינה ספרותית יש ב"תריס" כמה מגבלות לא מבוטלות. העלילה ממריאה לאט, ועד המראתה אנו נידונים לסצינות סוציולוגיות בטיבן, שאינן מושחלות על רצף סיפורי חזק. יש בו את אותו עומס לשוני שאופייני לרומנים רבים בשנים האחרונות. עמרוסי יודעת עברית ומתענגת עליה, אבל ספרות היא גם איפוק ועצבים חזקים ולא רק התפרצות ופזרנות לשונית. פרוזה צריכה להחליק בטבעיות כמו נשימה. אפשר אף לטעון שהייפוי הלשוני ברומן מסמל את הכישלון הטרגי של המתנחלים לתפוס את המציאות כהווייתה, באופן לא מליצי (טענה המופנית כאן דווקא החוצה: "כולם דיברו ודיברו.
. . לא ראו עוד ארץ ולא אדמה. . . אלא גבב מילים חלולות" ). מבחינת היושרה, הניסיון המובלע של עמרוסי לחלק את המתנחלים לאנושיים והזויים, מפוקפק: חברה אחראית לא רק לדשא הירוק שלה אלא גם לעשביה השוטים. כפי שלימדנו דוסטויבסקי: על כל איוון קראמזוב מתלבט ואנושי יש סמרדיאקוב החלטי וולגרי שהולך ומפרש את ההתלבטויות הפילוסופיות לפשע.
"תריס", אם כן, הוא לא רומן גדול מבחינה ספרותית. אבל בהחלט מדובר כאן בספר המציע התפתחות עלילתית מפתיעה, מקוממת ומאתגרת כאחד, באפוס חיינו, האפוס הישראלי?פלסטיני "מאה שנים של עימות". ו
נא להמתין לטעינת התגובות
