כנות כובשת בפרספוליס 2

מרג'אן סטראפי מתארת את עצמה כמתבגרת בלי הנחות ובלי לנסות להתחבב על הקוראים. היא מאיירת את דמויותיה בקווים הכי בסיסיים, אך מצליחה לייצר בפרצופי גיבוריה את כל מנעד הרגשות האנושיים

אירי ריקין | 25/6/2009 13:00 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
עד למהפכת האייתוללות היו חייה של מארג'י (מרג'אן סטראפי) מרופדים בצמר גפן מתוק. בת תפנוקים יחידה למשפחה איראנית אמידה ומיוחסת (אב מהנדס, אם פמיניסטית ושושלת יוחסין המובילה אל הקיסר הפרסי האחרון) עם משרתת צמודה, קדילק בחנייה וחלום להיות נביאה שתביא מזור לכל פגעי העולם בכלל וברכיה הדואבות של סבתה בפרט.
איזה יופי של חבורה היינו
איזה יופי של חבורה היינו צילום: מתוך הספר


ב-1979, במלאות לה עשר שנים, גילתה מארג'י כי לחיים, כמו שקורה לעתים, יש לפעמים תוכניות אחרות. מה שהתחיל כמהפכה שמאלנית שטופת כוונות נאצלות נגד שלטונו של השאה, התגלגל למשטר עריצות אסלאמי, שהפך את כל המהפכנים לאויבי המדינה וגרם לה לגלות מארצה. בגיל 31, אחרי שרשמה בקורותיה נישואים וגירושים מאמן איראני, לימודי איור ועיצוב גרפי, נישואים שניים לשבדי וקביעת יתד בפריז, החלה סטראפי לכתוב ולצייר את שנות ילדותה. התוצאה היתה הרומן הגרפי "פרספוליס - סיפורה של ילדות". הקוראים התלהבו, גם המו"לים ברחבי העולם שרכשו את זכויות התרגום, וסטראפי אף איבדה את יצירתה לסרט יחד עם קומיקסאי צרפתי.

"פרספוליס" הראשון, המתרחש מ-1979 עד 1984, מסתיים כשמארג'י נשלחת על ידי הוריה אל הגלות האוסטרית כדי להצילה משלטונו של אללה עליי אדמות. ב"פרספוליס 2" שנפתח בנובמבר 1984, אנו פוגשים את מארג' י בפנימייה לנזירות, תחנתה הראשונה באירופה החילונית, שממנה תצא למסע התבגרות והתפכחות בין כל הטוב והרע שמציע החופש המערבי למתבגריו.

בארבע שנותיה הבאות היא מעשנת גראס וסוחרת בו, מתאפרת כפאנקיסטית, מאבדת את תומתה המינית, מושפלת מאהבות נכזבות, מואשמת בגניבה והופכת לילדת רחוב המחטטת בפחי אשפה. בין לבין היא מגלה את הפער הבלתי נסבל בין אידיאלים למציאות, למשל כשהיא מנסה להשתין בעמידה בהמלצתה של הסופרת הפמיניסטית סימון דה בובואר ("אם הנשים היו עושות פיפי בעמידה, הן היו תופשות את החיים אחרת"), אך מגלה ש"זה מגעיל", כשרגליה נרטבות.

"ככל שהתאמצתי יותר להשתלב, הרגשתי שאני מתרחקת יותר מהתרבות שלי, שאני בוגדת בהורים שלי ובמקורות שלי, שאני משחקת משחק שהוא בכלל לא שלי", היא מסבירה מדוע חזרה לבסוף לאיראן, שבה היא מבלה את מחציתו השנייה של הספר, לומדת אמנות, נישאת, מתגרשת ונוטשת בשנית את מולדתה, עד הלום.

סוד קסמו של "פרספוליס" הראשון היה נעוץ בתמימותה כובשת הלב של מארג'י הילדה, הנקרעת בין ז'קט ג' ינס לרעלה, בין מייקל ג'קסון לחרוזי הקוראן; וגם בהצצה אל מתחת לכיסוי הראש של המדינה הכי מפחידה בעולם, שמחלקת לילדיה מפתחות פלסטיק לשערי גן עדן (אם יתמזל מזלם להיהרג בקרב) ובמקביל שולחת לוויינים לחלל.

ב"פרספוליס 2" מארג'י הופכת למתבגרת במין תערובת מתישה של רגשי נחיתות ("הייתי בתקופה בלתי פוסקת של כיעור מתחדש"), מצוקות הורמונליות ומגלומניה ילדותית. נערה מתחכמת, מטרידה, קצת אטומה ולא ממש נחמדה, כדרכן

של נערות מתבגרות ללא הבדלי דת, גזע או שיוך לאומי. מה שמעניק לספר את עוצמתו הוא אומץ ליבה של סטראפי הבוגרת. היא מעזה לחשוף את פצעי בגרותה, בלי טיוח, הסבר או שיוף פינות שינסו לחבב את מי שהייתה על קוראיה.

מה שהרשים ב"פרספוליס" הראשון כרומן גרפי, מרשים גם כאן: סטראפי ממזגת באופן מושלם בין המילה לאיור, שמותכים למקשה אחת בתודעה הקוראת. היא אומנם מאיירת את דמויותיה בקווים הכי בסיסיים, אך מצליחה לייצר בפרצופי גיבוריה את כל מנעד הרגשות האנושיים. ברומן גרפי קו קטן אחד שווה אלף מילים.

מרג'אן סטראפי, פרספוליס 2, סיפורו של המסע הביתה, מצרפתית: אביטל ענבר, אחוזת בית, 157 עמודים

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים