מדוע לא מצילים את מכון גנזים?
המו"לים נאבקים, פרס ספיר מחולל שערוריות. אין מה לומר, ההווה של עולם הספרות המקומי סוער, אבל בינתיים העבר שלו גווע. הארכיון הגדול ביותר של הספרות העברית סובל כבר שנים מהזנחה מקוממת, כולל תנאי אחסון לא הולמים של כתבי יד נדירים
"גנזים הוא מאגר הזיכרון הלאומי של עם ישראל", מבהירה פרופ' נורית גוברין, חוקרת ספרות ובתו של ישראל כהן, ממייסדי המכון. "הוא משמר את תולדותיה של הספרות העברית לדורותיה ואת ההיסטוריה התרבותית והרוחנית של עם ישראל. בלי זיכרון, אין הווה ואין עתיד. יש בו הרישום הגדול והנרחב ביותר בעולם של מה שנכתב בעיקר בעברית לאורך הדורות. זה היה צריך להיות היכל תרבות עברי מפואר, אבל מדינת ישראל איננה שומרת על הזיכרון הלאומי התרבותי הרוחני הכי עשיר שלה".
מכון "גנזים" נוסד ב-1951 על ידי אגודת הסופרים והסופר אשר ברש, שהגה את הרעיון בעקבות השואה, בשל הצורך הדחוף לשמר את התרבות שנותרה לפליטה באירופה וגם במקומות אחרים. במכון נאספו עם השנים כתבי יד מקוריים, שירים של טשרניחובסקי ודוד פוגל למשל, ונמסרו לידיו עיזבונות של יוצרים חשובים, שמספקים הפתעות שובות לב כמו יומנה האישי ורצוף שגיאות הכתיב הילדותיות של לאה גולדברג, אותו כתבה בקובנה.
התכתבויות בין ש"י עגנון לאשר ברש וחיים הזז, בין אצ"ג לרבי מלובביץ', מכתבים לאושיות ציבוריות כמו החזון איש והרב קוק, מכתבים שכתבו תומאס מאן, פרנץ קפקא ואלברט איינשטיין ולהבדיל תכתובות שהתנהלו בין אורי זוהר לדן בן אמוץ ועוד ועוד-היריעה קצרה מלהכיל. סך הכול יש בארכיון 660 חטיבות, כל אחת מוקדשת ליוצר או הוגה, וכוללת, בין השאר, יומנים, מסמכים, הקלטות וראיונות.
ההיסטוריה של הספרות העברית מגוללת במחלקת העיתונות, שם מצויות כארבע מיליון רשומות הכוללות קטעי עיתונות, מאמרי ביקורת, רשימות ביוגרפיות ושאלונים אוטוביוגרפיים. "אי אפשר לכתוב עבודת מחקר רצינית על ספרות עברית החל מתקופת ההשכלה בלי לבקר אצלנו", אומרת האחראית על השירות לחוקרים דבורה סתוי העובדת במכון כמעט שלושה עשורים.
אלא שהמציאות מפוגגת את נפלאות הארכיון. בהיעדר משאבים, הוא עומד בסכנת כליה כבר תקופה ארוכה: תנאי האחסון קשים, אין מערך שימור, אין מערכת כיבוי אש, אין שמירה. אחת לכמה שנים קם מישהו ומתריע על המצב המחפיר. ההתעוררות האחרונה הייתה לפני שנתיים: דויד גרוסמן, א"ב יהושע, עמוס עוז, צרויה שלו, סמי מיכאל, אהרן אפלפלד, יהודית קציר, יורם קניוק, שולמית אלוני, אריאל הירשפלד, אמנון דנקנר, מיכאל הנדלזלץ וכותבים נוספים חתמו על עצומה להצלת המכון שיזם זיסי סתוי. חודש אחר כך התקיים דיון בכנסת על הנושא. "אלה אוצרות האומה", קבע אז רובי ריבלין.
"זה דבר שהוא צריך להיות בתצוגה מתמדת, צריך שתהיה גישה לסופרים לבוא ולראות את כתבי הגנזים ואת כל אותם כתבים, זה אוצר העם שלנו. יש את בן-יהודה, כתבים שם מראשית השפה העברית, בחייכם חברים, דבר שבמדינה אחרת היו חושבים שמטורפים אנחנו". אך בישראל של 2009 מצבו של המכון רק החמיר, התקציב שלו אינו עונה על צרכיו. צוות עובדים קטן ומסור, שרואה בעבודתו שליחות תרבותית ממדרגה ראשונה, ממשיך לקבל חומר ולמיין ולקטלג אותו בקפדנות. לפחות המשכורת נכנסת כמו שצריך, בעבר כבר קרה שלא שילמו להם לאורך חודשים.
מדוע לוקח כל כך הרבה זמן להציל את גנזים? בגלל בירוקרטיה כמובן. עד 2002 טופל המכון על ידי משרד התרבות, אך כשהתגלו אי סדרים כספיים באגודה בראשותו דאז של פרופ' גבריאל מוקד, התנער הממסד מאגודת הסופרים, וגנזים בתוכה. ב-2003 קמה עמותה בראשות עו"ד אריאל זליכוב, שהוציאה את המכון מידי האגודה ולקחה אותו תחת חסותה. אך המימון הלך והצטמק, והתקציב צנח מ-1,600,000 שקל ל-700 אלף שקל בשנה.
העמותה הפסיקה לפעול עם התפטרותם של חבריה ב-2007, אז שבה אגודת הסופרים לתמונה במטרה לתפוס חזקה מחודשת על הארכיון ולטפל בו. ברקע נשמעו קולות שהציעו להעביר את גנזים לגנזך המדינה, או לפחות את חלק מכתבי היד, ולבסוף נוצרה הסכמה שהמכון יישאר בתל אביב ובחזקת אגודת הסופרים, אך יעבור לפעול בבית אריאלה. "מרגע שהנושא הועבר לאגודת הסופרים, חלפה פחות משנה ועבודת הבנייה בבית אריאלה נמצאת בשלביה הסופיים", מעדכן משה מיטלמן, מנכ"ל האגודה.
כלומר?
"אנחנו מסתייעים בגורמים מקצועיים מצוינים אשר מונחים על ידי ד"ר משה מוסק, מנכ"ל גנז המדינה לשעבר. בית מתחם הארכיון, שיספק את התנאים האופטימליים - אקלימיים ובטיחותיים-לשמירת כתבי היד היקרים, נמצא בשלבי סיום ואולם העיון הממוקם בקומת הכניסה לבית אריאלה נמצא בשלבי עבודה מתקדמים".
העתיד שמיטלמן צופה ורוד: תערוכות ברחבי הארץ, עידוד ביקורי תלמידים וגיוס אנשים ומשאבים לפיתוח המכון, מתן שירות נוח לחוקרים, סופרים וסטודנטים, כולל עמדות מחשב. אבל ההווה ורוד הרבה פחות." עקב אי העברת כספים על ידי משרד התרבות בהיעדר תקציב מדינה", הוא מודה, "אנחנו מקווים שהחברה הקבלנית לא תפסיק את עבודתה במתחם".
"תרבות שאין לה עבר, היא תרבות ללא עתיד", הכריזה שרת התרבות הנכנסת לימור לבנת בכנס מועצת הפיס לפני זמן קצר. עד כמה תופסת ההכרזה הזאת לגבי גורלו של גנזים? ממשרד התרבות נמסר: "משרד התרבות והספורט עוקב באופן שוטף אחר התקדמות פרויקט העברת מכון גנזים למשכנו החדש בבית אריאלה ומקווה לחנוך אותו עוד ב-2009.
העברת הכספים התעכבה בשל העיכוב באישור תקציב המדינה. מיד לאחר אישור תקציב המדינה ב-15 ביולי אמורה להימשך הזרמת הכספים לפרויקט השיפוצים. יחד עם זאת, העבודות לא הואטו והן נמשכות
גם בעיריית תל אביב, שהקצתה לגנזים את ביתו החדש, מגלים רוח נדיבה ואופטימיות. "הגם שהפעילות בבית אריאלה תהיה באחריות בלעדית של עמותת גנזים", אומר אביגדור לוין, מנהל אגף תרבות ואמנויות בעירייה, "לרבות הנושא התקציבי והתפעולי, אישר מנכ"ל העירייה השתתפות בעלויות התחזוקה השוטפת (חשמל, ניקיון וכיו"ב) עד לסכום של מאה אלף שקל בשנה, בכפוף לנוהלי העירייה. אני מקווה כי עבודות ההתאמה יסתיימו בקרוב, וכבר בחודשים הקרובים יוצעו לציבור הרחב, בבית אריאלה, שירותי מכון גנזים ואוצרותיו הספרותיים, שאין להם ערוך".
אבל נכון לעכשיו, דברים זזים לאט. לאט מדי. "חלק מהדברים נמצא במצב לא טוב, אבל אין לנו כסף לשיקום כרגע", מסכמת סתוי. "את חלקם קיבלנו כך לאו דווקא בגלל היושן, אלא בגלל המקום שהיו מצויים בו בטרם הגיעו אלינו. אנחנו עושים את המיטב בתנאים שבהם אין מספיק כוח אדם, בתקציב דל ובתקווה שהכול יורחב כשנגיע בשעה טובה לבית אריאלה. כיום אנחנו במבצע של אריזה, אחסון במכלים חדישים ואריזות יותר מודרניות. כל זה תהליך, לא דבר שקורה ביום אחד".
נא להמתין לטעינת התגובות
