על הקול הנשי בסיפורת הפלסטינית
מדי שנה מפרסם כתב העת "עתון 77" גיליון שעוסק בספרות הערבית העכשווית. בגליון הנוכחי רואים אור תרגומי שירה וסיפורת, מאמרים ורשימות. דורית גוטספלד בוחנת את הקשר בין המימד האישי למימד הלאומי בכתיבתן של יוצרות פלסטיניות
עד שנת 1948 כמעט שלא נכתבו רומנים או סיפורים קצרים בידי נשים פלסטיניות; וגם אם היו כאלו שכתבו, הן פרסמו את סיפוריהן רק מאוחר יותר. אחרי מלחמת 1948 והתפזרותו של העם הפלסטיני גבר זרם היצירות של סופרות אלו.
הסיפור הקצר, אשר הלך והתבסס בשנות החמישים בעולם הערבי, זכה לפופולריות בקרב היוצרות הפלסטיניות. שלוש סופרות בולטות כתבו באותה תקופה. הסופרת הראשונה היא סמירה עזאם (1927-1967), ילידת עכו, אשר חיה רוב הזמן בלבנון. עזאם היתה אחת הסופרות הפלסטיניות החשובות שחיו בפזורה. היא פרסמה את סיפוריה הקצרים בשנות החמישים, בעיקר בכתבי עת לבנוניים. ב-1954 הופיע קובץ הסיפורים הראשון שלה, "אשיאא' צע'ירה" ("עניינים פעוטים"). בהמשך פורסמו חמישה קבצים נוספים שלה, חלקם הופיעו לאחר מותה, וכן יצירות שתרגמה לערבית.
הסופרת השנייה, אשר חייתה בישראל עד שנות השישים, היא נג'וא קעואר-פרח (1923-), ילידת העיר נצרת, המתגוררת כיום בקנדה. קובץ הסיפורים הראשון שלה, "עאברו אל-סביל" ("עוברי אורח"), הופיע בשנת 1954. אחריו פרסמה בעיקר קובצי סיפורים קצרים, אולם גם דברי הגות, שני מחזות ורומן אחד. בשנות התשעים פרסמה גם כמה יצירות באנגלית פרי עטה.
היוצרת הבולטת השלישית היא אסמא טובי (1983-1905), ילידת נצרת, אף היא היגרה עם משפחתה ללבנון בשנת 1948. טובי החלה לכתוב עוד לפני 1948 וכבר אז פרסמה מאמרים ומחזות. בהמשך התמקדה בכתיבה עיונית, פרסמה קובץ שירים אחד וכן את קובץ הסיפורים "אחאדית' מן אל-קלב" ("סיפורים מן הלב", 1955).
בשנים ההן מעט מאוד קולות של נשים נשמעו. הסיפורים שנכתבו בידי הסופרות הפלסטיניות לא היו שונים בהרבה מבחינה תמטית וסגנונית מן הסיפורים שכתבו הסופרים-הגברים בני התקופה. ענייני נשים היו בעלי חשיבות משנית בכתיבתן ורק לעתים נדירות הן התייחסו לבעיות ספציפיות של נשים. אלו שרצו להישמע ולהתקבל לא העלו בכתיבתן הצעות לשינויים חברתיים רדיקליים ונאלצו להסתיר כל ביטוי פמיניסטי. בשנים ההן גם בלטה המגמה הרומנטית בכתיבה. אחד מביטוייה היה הבלטת תחושות אהבה שקיננו בגיבורות ויצירת רושם של "עליונות נשית" מבחינת היכולת של הגיבורות כביכול לחרוץ את גורלן ואת גורל הקשרים הרומנטיים שלהן. כך, למשל, התיאור הבא, הלקוח מתוך הקובץ הראשון של סמירה עזאם, הוא תיאור אופייני יחסית למצוי ביצירותיהן של הסופרות הפלסטיניות החלוצות:
האם אהבה אותו? מעולם לא אהבה. אז איך ייתכן שאחת כמוה תדע אם ההרהורים הללו הם של אהבה? [...] במידה שיש בסיפורי האהבה מן האמת, הרי שהאהבה היא זאת שנותנת לה טעם טוב ושגורמת לה לחוסר שקט ביום ובלילה. היא משתלטת על מחשבותיה וגורמת לה לשכוח מי נמצא סביבה ולהיזכר בכך רק כאשר ננעצים בה מבטים... כשקוראים לה לאכול היא אוכלת אך מעט... היא מתמסרת לקריאה ולא רואה דבר לנגד עיניה זולתו... (אשיאא'
לימים הלכה המגמה הרומנטית ודעכה. הסופרות מיעטו לעסוק בעניינים שברגש, אשר נתפסים כ"נשיים". הן חדלו להציג את הקשר בין גבר לאשה כקשר אידילי ואידיאלי והדגישו את השלילי ואת המעוות שבמערכות היחסים בין המינים. ההתרחקות הזאת מן המגמה הרומנטית והתבלטותה של המגמה הריאליסטית החלה לבוא לידי ביטוי בעיקר מאמצע שנות החמישים והתגבשה בשנות השישים, בפרט בכתיבתה של סמירה עזאם.
לאחר מלחמת 1967, לשתי קבוצות הסופרות, מן הפזורה ומשטח ישראל, נוספה קבוצה נוספת: נשים פלסטיניות, פעילות פוליטיות בדרך כלל, שכתבו ברצועת עזה ובגדה המערבית. הן חדלו להתרכז בבעייתיות החברתית ושאבו השראה מהמציאות הפוליטית. הבעיה הפלסטינית, אשר העסיקה מאוד את האומה הערבית, העסיקה אותן באופן מיוחד.
הרומן הנשי קיבל תנופה בעת זאת. היצירה הראשונה שנחשבת לרומן של ממש הופיעה בשנת 1970. היה זה הרומן "אלא אל-לקאא' פי יאפא" ("להתראות ביפו") של היאם רמזי אל-דורדונג'י (1942-), ילידת יפו, החיה כיום ברבת עמון. אל-דורדונג'י פרסמה מאז ועד היום בעיקר שירה, אולם גם מספר רומנים.
סופרת בולטת באותה תקופה היתה ליאנה בדר (1952-), ילידת ירושלים, אשר בילתה את רוב חייה בירדן ובלבנון וכיום מתגוררת ברמאללה. בדר החלה לפרסם רומנים, סיפורים קצרים וכן סיפורי ילדים החל בשנת 1979 וממשיכה לפרסם גם כיום. חלק מיצירותיה אף תורגמו לשפות מערביות.
ברומן הראשון שלה, "בוצלה מן אג'ל עבאד אל-שמס" ("מצפן עבור החמנית", 1979), היא מפגינה כיצד הופך המאבק הלאומי לגורם שמעצב ומשנה את אישיותן של נשים. המספרת, ג'נאן, נזכרת כיצד היא וחברותיה לקחו חלק פעיל במאבק הלאומי הפלסטיני בשנות השישים בירדן יחד עם עמיתיהן הגברים.
הן נשאו נשק, הסתובבו במקומות מסוכנים והגישו סיוע רפואי לפצועים. בנוסף, הן ניסו לטשטש סממנים "נשיים" בהופעתן ולהבליט דווקא את שחרורן המיני והמוסרי, אשר היווה עבורן סמל למרידה.
במקום מסוים ברומן מספרת אחת הבנות כיצד הזמין אותה מנהל בית הספר וגער בה על התנהגותה הליברלית מדי, לטעמו. היא אומרת לעצמה:
באמת נזכרתי בכך שלפני שהגעתי למשרדו הלכתי לחדר והקשבתי למארש הניצחון באופרה כרמן ושצעקתי בקול רם יחד עם המוסיקה. לאחר מכן שמתי הרבה אודם על השפתיים, מעשה שנחשב סמל לשחיתות ולפיתוי בקרב התלמידות הרציניות, וכך הלכתי אליו. המנהל גם תפס אותי פעם נוספת כשאני משוטטת בערב בין מבני בית הספר הריקים יחד עם שהד, כשאנו נושאות עמילן נוזלי רותח ומדביקות כרזות מהפכניות על הקירות המהודרים (בוצלה מן אג'ל עבאד אל-שמס 1979: 21-20)
יוצרת נוספת, אחת הסופרות הבודדות שכתבו באותה עת בתוך ישראל, היתה פאטמה ד'יאב (1951-) הגלילית, אשר החלה לפרסם בשנות השבעים. ספרה הראשון היה רחלה "פי קטאר אל-מאצ'י" ("מסע ברכבת העבר") והוא כלל רומן ומספר סיפורים קצרים. עד כה היא פרסמה רומנים, סיפורים קצרים, סיפורי ילדים, מחזות ושירה. כיום חדלה לפרסם. יצירותיה הראשונות של ד'יאב עוסקות בעיקר בסוגיות חברתיות. היא נמנעה מלטפל בסוגיות פוליטיות-לאומיות כגון אלו שטיפלו בהן היוצרות הפלסטיניות בנות התקופה, כמו ליאנה בדר וסחר ח'ליפה (ראו להלן), למשל. יתכן שסביבתה הגיאוגרפית של ד'יאב בשטח ישראל וחששה מלהסתבך עם השלטונות הם אלו שהביאו לכך.
הסופרת הפלסטינית שבלטה יותר מכל כבר בשנות השבעים היתה סחר ח'ליפה (1950-), ילידת העיר שכם, המתגוררת כיום ברבת עמון. היא התפרסמה הודות לרומנים שכתבה, שזכו לפרסום רב ושתורגמו לשפות רבות, בין השאר גם לעברית. ח'ליפה ממשיכה ומפרסמת רומנים גם כיום. דווקא הרומן השני שלה, "אל-צבאר" ("הצבר"), שפורסם בשנת 1976, נחשב בקרב החוקרים לנקודת מפנה בכתיבה הנשית הפלסטינית בשל איכותו האומנותית. בכתיבתה היא שבה ומצביעה על הקשר בין בעיית האשה לבין הבעיות הלאומיות ומעבירה את המסר, שבלתי אפשרי להגיע לפתרון לאומי בטרם תיפתרנה בעיות הנשים בחברה הפלסטינית. יוצרות אחרות בנות זמנה ביטאו גם הן קשר זה בכתיבתן והעבירו מסרים דומים.
שנות השבעים היו גם שנים של ניסוי וחיפוש אחר צורות סיפוריות חדשות על ידי סופרות צעירות. הסופרת סלוא אל-בנא (1939-), ילידת יפו, אשר מרבית הזמן התגוררה בירדן, פרסמה בעת זאת את קובץ הסיפורים היחיד שלה, "אל-וג'ה אל-אח'ר" ("הצד האחר", 1974). אחריו פרסמה רומנים. גם לילא אל-סאיח (1936-) ילידת חיפה, שחיה רוב הזמן בלבנון, החלה את פעילותה הספרותית באמצע שנות השישים ופרסמה בשנות השבעים את קובץ הסיפורים "קצצי אנא" ("סיפוריי אני", 1973). מלבד קובץ זה היא פרסמה גם קובצי שירה.
באופן כללי ניתן לומר, כי רוב הרומנים שנכתבו בידי נשים, למעט אלו שפורסמו על ידי הסופרות הבולטות שצוינו לעיל, לא הגיעו בתקופה זאת ובתקופה שקדמה לה לרמה של הרומנים שנכתבו בידי הסופרים הפלסטינים וגם לא לרמה של הסיפורים הקצרים שנכתבו בידי סופרות פלסטיניות. מעטות היו הסופרות שכתבו רומנים ורבים מאלו שפורסמו לא היו בעלי תרומה משמעותית לספרות הפלסטינית. רבים מהם שמו דגש על החוויה האינדיבידואלית והתקשו לשלב בין הפרטי לכללי וכך, למעשה, עיצבו חוויה דלה.
בשנות השמונים והתשעים חלה קפיצת מדרגה. עתה החלו סופרות צעירות מהארץ, מהגדה, מהרצועה ומהפזורה לאמץ טכניקות כתיבה מודרניות ופוסטמודרניות. הן סטו מקו הכתיבה שאיפיין את היוצרות קודמותיהן, מאחר והללו התמקדו יותר ב"אני" הנשי ופחות בפוליטי. בעיות השעה נדחקו הצידה בעת זאת והן עלו רק פה ושם או שהופיעו במרומז. כנראה תחושת הייאוש וחוסר האונים במישור המדיני והלאומי הביאו להתמקדות רבה יותר באישי ובפרטי.
גיבורות הסיפורים בעת זאת עסוקות בניסיון להבין את עצמן ולהבין את המקור לסבלן, כשהתשובה היא אחת: הגבר והחברה הפטריארכאלית הם האשמים העיקריים. תחושות הזעם כלפיהם הן קשות מאד ביצירות תקופה זאת ומתוארות פעמים רבות כתחושות נקם. הבדידות והדכדוך הנפשי שבהן שרויות הגיבורות רוב הזמן רק מקצינות תחושות אלה ומחריפות אותן. דוגמה לכך ניתן למצוא בקטע מצמרר במיוחד מן הסיפור "מחאולת אע'תיאל" ("ניסיון התנקשות"), הלקוח מתוך קובץ הסיפורים "אל-צנדוקה" ("התיבה", 2002), פרי עטה של הסופרת הגלילית ותושבת ישראל, רג'אא' בכריה (1972-):
תעלה ארוכה מחממת את ידי הבזויה בשעה שזו נשלחת לחפש את הגוזלים הקטנים, כדי להרגם כנקמה על צללית היגון. ללא רחם אני מפרידה את צוואריהם הרכים באולר, אותו אני שומרת למקרים בלתי צפויים, ומתמלאת בשמחת חיים. אני מוכשרת במלאכת ההרג, כמו כל מטורפי העולם, ואני פורצת בצחוק כשאני זורקת את הגולגולות הקטנות לתולעי העפר כדי שיאכלו אותן. אני מקללת את העולם, את האנשים ואת הצפרדעים כאשר הן מעכירות את ישיבותי הליליות על המעיין. אני מקללת את עצמי ולועגת לבבואה שלי המתמוססת במים כשאיני מוצאת על מי לשפוך את שנאתי האצורה (אל-צנדוקה 2002: 71-70)
בכריה פרסמה עד כה שני רומנים וקובץ סיפורים והיא ממשיכה לפרסם גם כיום. יצירתה הראשונה היתה "מזאמיר לאילול" ("מזמורים לאלול"). ספר זה הוא אוסף של הבזקים, אשר קשה להגדיר את סוגתם. יצירותיה של בכריה מכניסות את הקוראים אל תוך עולמה הפרטי של האשה, אל עולם של הזיה, אשר נע בין המודע לבין התת-מודע. מה שמייחד את כתיבתה יותר מכל הוא השימוש בלשון כתיבה משוחררת ונועזת. היא משמיעה את קולו של הגוף ומבטאת את התשוקה המייסרת אותו. בכריה מעלה ביצירותיה את מחשבותיה המיניות האינטימיות ביותר של הגיבורה, תוך תיאור מדוקדק של אקטים מיניים ושל תחושות של הנאה מינית.
סופרות בולטות נוספות הן שוקיה ערוק (1957-), תושבת המשולש. בשנת 1979 היא פרסמה את קובץ הסיפורים הראשון שלה, "אמראה בלא איאם" ("אשה ללא ימים"), ואחריו המשיכה לפרסם בעיקר קובצי סיפורים קצרים וכן קובץ שירה. היא ממשיכה לפרסם גם כיום. דימה ג'מעה אל-סמאן (1963-) הירושלמית פרסמה את הרומן הראשון שלה, "אל-קאפלה" ("השיירה"), בשנת 1992 ומאז ועד היום ממשיכה לפרסם רומנים (עד כה פרסמה חמישה), שניתן להגדירם כ"רומנים היסטוריים-פלסטיניים" ואשר מהווים אלגוריה על המציאות העכשווית. הסופרת האחרונה שאציין היא סאמיה עטעוט (1957-), ילידת שכם, המתגוררת כיום בירדן.
עטעוט פרסמה עד כה ארבעה קובצי סיפורים קצרים. הקובץ הראשון שלה, "ג'דראן תמתץ אל-צות" ("קירות אקוסטיים"), פורסם בשנת 1986. רוב סיפוריה של עטעוט הם "סיפורים הקצרצרים" ("קצץ קצירה ג'דן"). הם גדושים בתיאורים סוריאליסטיים ומצמררים. הגיבורות בסיפוריה חיות בעולם אבסורדי, מוזר ומעוות. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בתכנים, אלא גם בלשון ובסגנון הכתיבה, אשר חורגים מן הקונוונציות המקובלות בספרות הערבית ומורדים בהן. כמו כן, סיפוריה של עטעוט תמציתיים מאוד ולקוניים מאוד, דחוסים ובעלי ריתמוס מהיר. הם מותירים מקום רב ומלאכה רבה לקוראים מבחינת הבנת הטקסט והשלמת פערי המידע הנפערים בו.
את מאמרה המלא של דורית גוטספלד "קירות אקוסטיים": על הקול הנשי בסיפורת הפלסטינית ניתן לקרוא בגיליון 339 המיוחד של עתון 77 , בעריכת ששון סומך
נא להמתין לטעינת התגובות
