העולם על פי בלזק הוא צרור סחורות
אכזריות מזוויעה מצד אחד וגאווה מטומטמת מן הצד האחר. קובץ סיפורים קאמרי של אונורה דה בלזק כולל בני אצולה, רדיפת תענוגות וכיבושים מיניים
"בעיני הסוחרים", קובע בלזק בסיפור שעוסק בתאוותיו של דון ז'ואן, "העולם הוא צרור סחורות או המון שטרות כסף עוברים לסוחר. בעיניהם של רוב הצעירים העולם הוא אישה. בעיניהן של נשים מסוימות הוא גבר. ויש מי שסבורים שמדובר בטרקלין, בחבורת ?רעים, ברובע, בעיר. אך בעבור דון ז'ואן, היקום כולו היה - הוא עצמו!"
החריגות של בלזק מרצף העלילה ומעמדת הסופר הכול-יודע אל דוכן הפובליציסט או המצליף החברתי, הן חלק בלתי נפרד מיצירתו. בלזק, שידע בחייו לא מעט צער ואכזבה רגשיים, כמו גם מצוקות כלכליות, הניח לסיפורים ולדמויות הבדויות שלו לבטא את מרירותו הרבה בכל הנוגע ליצורים המתקראים בני האדם. בשלושת הסיפורים המובאים כאן מתוארים בני אדם, גברים ונשים, בני אצולה רובם, כרודפי בצע, רודפי תענוגות, אכזריים נעדרי כל תחושת חרטה, אנשים שגם ייסורי גסיסה שאדם חווה לנגד עיניהם אינם מטים אותם מהמרדף אחר ממון, רכוש, מין.
בסיפור שהזכרתי רוקח בלזק עלילה שגיבורה הוא דמות ספרותית ידועה, דון ז'ואן. הסופר אינו סבור שיש איזה חסד באישיותו של הגבר שנודע בכיבושיו המיניים. החינניות והברק של הצעיר הזה, הולל ונהנתן, אינם משעשעים, לפי בלזק. מדובר בדמות מורבידית, נטולת כל רגש אנושי רך. טיפוס שלא יהסס לרצוח את אביו ולנצל את בנו לצרכיו האנוכיים. בלזק מושך את הסיפור למחוזות אימה פנטסטיים, כדי להדגיש את מפלצתיותו של דון ז'ואן.
הקלילות המוצרטית, שלפיה הגיבור הזה נתפס כבדרן מפולפל, שהנשים מפיקות ממנו הנאות לא פחות משהוא מנצל אותן, אינה מקובלת על בלזק. הסיפור שלו מתאר בצורה מוגזמת עולם שתפיסותיו אינן רחוקות מן העקרונות שעליהם נסק ואף שקע עולמנו העדכני והמנוכר.
אם תסתכלו סביב תגלו שאתם מכירים לפחות אדם אחד שבני משפחתו התאכזרו אליו באותה מידה של יצירתיות דמונית, כפי שבלזק מתאר. בן שמייחל למות אביו ונבעת מחזרתו הפתאומית לחיים, אישה שאינה מניחה לאנשי שלומו של בעלה להיכנס לחדר שבו הוא גוסס, מלווה בריבית, שייסורים אנושיים הם הנוף הנשקף בחלונו. בלזק התמקד לפני כמעט מאתיים שנה בתאוות הבצע האנושית ובציניות שבה בני אדם צופים בסבלם של אחרים, כשהסבל הזה משרת אותם. מן הדבקות שלו בתיאור דמויות דוחות עולה זעקה שמתחננת למצוא נקודת אור אנושית. מתוך היעדר הרוך והקרבה האכפתית מתבררת דווקא האופציה הלא ממומשת של גילויים אנושיים כאלה. בלזק לא יכול היה לכתוב על אכזריות אלמלא הייתה החמלה מוכרת לו כאפשרות התנהגותית.
הוא התקומם נגד מה שראה סביבו. האצילים, ששבו לאחוזותיהם ואל אדמותיהם ותכשיטיהם אחרי ששככו הדי המהפכה, חזרו לסורם. בנובלה "הסכנות שבהתנהגות נלוזה" מסופר על יפהפייה, אשת אציל, שבגידותיה בבעלה מדרדרות אותה לפתחי משכונאים ומלווים בריבית. בסיפור הזה אין נפש אחת טהורה. לא האישה הבוגדנית שיולדת למאהבה שני ילדים ומגדלת אותם כאילו היו בניו של הרוזן, לא הרוזן הזומם לנשל אותה ואת ילדיה מרכושו, לא המלווה בריבית שניזון בנונשלנטיות מצרותיהם של אחרים, ואפילו לא הפרקליט היושב ופורש את צרותיהם של אחרים בטרקלינה המפואר של רוזנת הידועה במסיבותיה, והמבקשת למנוע מבתה קשר אהבה עם צעיר חסר אמצעים.
מבנה הסיפור של בלזק לא תמיד מהודק. פעמים רבות הוא סוטה מן הסיפור כדי להרצות את תובנותיו
אך "מעידות" אלה טובעות בים הדרמטי של רגשות אנוש קיצוניים. אכזריות מזוויעה מצד אחד וגאווה מטומטמת מן הצד האחר. מפקד הגדוד גוזר מיתה בעריפה לבני המשפחה, ואת הגרזן הוא נותן בידי הבן הבכור. כל שאר בני המשפחה, כולל הבת (המסרבת להצעת הנישואים של הקצין הצרפתי המבקש להצילה), נערפים ברוב גאווה בידי הבן שיישא את יגונו הנורא עד מותו. לפי הסיפור הזה עדיף למות כבת אצילים ספרדייה גאה מאשר להישאר בחיים בזכות קשר נישואים לקצין צרפתי, אוהב ורך לבב.
בלזק, כך נדמה, מציג את הקצין הפתטי כיצור יוצא דופן וכמעט מחוק מבחינת הרושם שהוא מותיר בעלילה או בגיבורים האחרים. בלב ההתרחשויות ההרואיות המתוארות, נדמה כי קולו אובד. עם זאת, הסיפור מתיר לקורא של המאה ה-21 להחליט אם בלזק אכן העריך את סוג הגאווה של קלרה הספרדייה, אפילו בתקופתו.
אונורה דה בלזק, "הסכנות שבהתנהגות נלוזה", מצרפתית : מירי ליטבק, סדרת הקלאסיקונים, אחרית דבר: ניר ברעם וראובן מירן, עם עובד, נהר ספרים, אמנות לעם, 139 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
