תשוקה כאמצעי ייצור: על הגוף החלוצי בספרו של בעז נוימן
ב"תשוקת החלוצים" מציע בעז נוימן מתודולוגיה חדשה ומחדשת להבנת הנרטיב הציוני. התשוקה היא אמצעי ייצור לכל דבר, והטקסטים של החלוצים הם שווי מעמד לתלם שחרשו או לשדה שסיקלו מאבנים
ומכיוון שתשוקה בהגדרתה היא כוח לא רציונלי, ההסברים ההיסטוריים המקובלים במחקר הציוני - אפילו הפוסט ציוני - לא מועילים להבנתה. מה שיש לנו הוא המבעים, התופעות, של אותה תשוקה, החושפים מה הרגישו החלוצים כלפי עצמם וכלפי הפרויקט שעסקו בו.
הטיעון המעניין של נוימן הוא שמושג התשוקה הוא גם החוליה החסרה בהבנה של מציאות הקונפליקט המתמשכת בינינו לבין הפלסטינים. תשוקת החלוצים, גורפת ועצומה ככל שהייתה, לא הייתה מסוגלת לזהות את התשוקה הערבית לאותו מקום ממש. עבור רוב החלוצים, הערבים שחיו בארץ ישראל היו אלמנט נוסף בנוף, כמו עיזים או חורבות ארכיאולוגיות. אבל התשוקה הערבית כבר מזמן אינה שקופה, ובין שאר ביטוייה אוטובוסים מתפוצצים ואינתיפאדות. פתרון אמיתי, מרמז המחבר, יגיע רק אם נכיר בעוצמת תשוקתו של הצד השני ונאפשר לו לתעל אותה לכיוונים יצרניים, במקום להתלונן על כך שהוא לא מכיר בזכותנו ההיסטורית על הארץ. כאן מסתיימת ההקדמה.
באמצעות מושג התשוקה מציע נוימן מתודולוגיה חדשה להבנת הנרטיב הציוני. הוא מתייחס לטקסטים החלוציים כעדויות למציאות נפשית אותנטית, במקום לראות בהם עולם סמלי או ייצוגים של התרחשות היסטורית או פסיכולוגית. יש לו מאות טקסטים להתבסס עליהם: שירים, מאמרים עיתונאיים, יומנים, מכתבים.
בן-גוריון, ארלוזורוב, המשוררת רחל, ברל כצנלסון, א"ד גורדון ורבים אחרים הותירו כל כך הרבה מילים, שלא ברור מתי היה להם זמן לייבש ביצות. אבל נוימן גורס שאין הבדל מהותי בין כיבוש השממה לפעולה מנטלית כמו כתיבת שירים. התשוקה שהוא מתעד היא כוח יצירתי רב עוצמה. היא הולידה יישובים, חקלאות, כבישים, ארגונים בירוקרטיים, יחידות פרה-צבאיות - וגם אלפי מילים. התשוקה היא אמצעי ייצור לכל דבר, והטקסטים של החלוצים הם שווי מעמד לתלם שחרשו או לשדה שסיקלו מאבנים.
הפרויקט החלוצי נועד לברוא אדם חדש שהפנה עורף ליהודי הגלותי וראה בארץ ישראל זירה הכרחית למהפכה אקזיסטנציאלית. מובן שהחלוצים הושפעו מהמגמות הלאומיות שהופיעו באירופה מאז אמצע המאה ה-19, אבל הם סחפו אותן לכיוונים רומנטיים, פולחניים ומיסטיים. מכאן באה תפיסה חדשה של הגוף החלוצי: גוף שנועד להפרות את האדמה, שהמחרשה והמעדר הם איברים אורגניים שלו, ומיציו - דם, זיעה, דמעות - קושרים אותו למרחב.
אותה סימביוזה בין הגוף למקום, אותה הקרבה של האני לטובת המפעל הלאומי, מקבלות ביטוי מושלם בדברים שכתב טרומפלדור ב-1916 ומופיעים כמוטו בספר: "אנחנו צריכים להקים דור, שלא יהיו לו אינטרסים ולא הרגלים. מטיל ברזל סתם. גמיש - אבל ברזל. מתכת שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש בו צורך בשביל המכונה הלאומית... אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות. אין לי אפילו שם: אני האידיאה הטהורה של שירות... אני יודע רק ציווי אחד: לבנות!". בהשוואה לזה, "טוב למות בעד ארצנו" נשמע כמו שיר ילדים חביב.
"תשוקת החלוצים" הוא טקסט חשוב
כמו החלוצים, גם המתנחלים הם מיעוט, שבתהליך היסטורי שזה לא המקום לפרט בו, קיבלו ערכיו ואמונותיו מעמד בכיר במציאות של ישראל המודרנית. כמו החלוצים, גם המתנחלים מקדשים את אדמת הארץ ומונעים על ידי כוחות לא רציונליים שתופסים את ארץ ישראל כהכרח אקזיסטנציאליסטי. מתחת למסחור הפוליטי ולגילויים מזדמנים של פרגמטיזם רוחש רגש עמוק, בלתי מתפשר וקדום שחלקנו מזהים כטירוף משיחי. כנגד זה, קשה להאמין שפינוי של כמה מאחזים יכול לשנות משהו.
בעז נוימן, תשוקת החלוצים, עם עובד/ספרית ספיר 310 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
