הסיפור האנושי: צבי בר חוגג ספר חדש
האוטוביוגרפיה של צבי בר, ותיק ראשי הערים, מספרת את הסיפורים האנושיים מאחורי החיים בישראל: צבא, משטרה, וכמובן - רמת גן. כך גילחנו לסורים שני קילומטר בששת הימים, וכך הפך כתבנו לתולעת ספרים בזכות ראש העיר
ראש עיריית רמת גן צבי בר צילום ארכיון: ראובן קסטרו
אל הניצחון הזה מתלווה שמחתו של בר על האוטוביוגרפיה שלו, שיוצאת לאור בימים אלה. הספר מגולל את סיפור חייו ומתבל אותו באנקדוטות חינניות - החל ממרדפים אחרי תיקנים בכפר יונה, מושבת הילדות, דרך הקריירה הצבאית הארוכה, וכלה בימים כראש העיר.
בספר מתאר בר כיצד הערים על הסורים ב-10 ביוני 1967, עת עמדה הפסקת האש לסיים את מלחמת ששת הימים. "קצין או"ם הדור מדים, שכומתתו הכחולה מתוחה על ראשו וגון עורו אדמדם בעטיה של השמש הקופחת, קרב אליי ולצדו קצין סורי עטור והדור", הוא כותב.
"הם ביקשו לדעת היכן כוחותיי נמצאים. מאחר שברור היה לי שתשובתי מכרעת, מפני שעל פיה ניתן יהיה לקבוע היכן מצויים כוחות צה"ל, מה שיקבע היכן קו הגבול, החלטתי (על דעת עצמי) לגלות יצירתיות: העליתי אותם אל הנקודה הגבוהה ביותר באזור בו נמצאתי, נקודה ממנה התאפשרה תצפית טובה, הבטתי מזרחה, חידדתי את המשקפת שלי ואמרתי: 'אתם רואים את הנקודה הרחוקה ההיא? שם יש לי יחידה'.
לא הייתה לי כל יחידה במקום שהצבעתי עליו, אבל הנקודה הרחוקה ההיא נראתה לי מתאימה מבחינה טופוגרפית לשמש נקודת גבול מזרחית. הקפדתי לפקח שהם סימנו את הנקודה הזו במפה שברשותם, וקו הגבול עם סוריה עבר בעצם בנקודה'שלי', שהייתה כדי שניים וחצי קילומטרים ממזרח למקום בו נמצאו חיילינו בפועל, מעבר לצומת בוטמיה, אחרי תל פארס".
וכך, אחרי שכבש עוד 2.5 קילומטר מהגולן, סיים בר את שירותו הצבאי כ"קצין גבוה" (כפי שנהוג לומר בבגדד וסביבותיה) אחרי שפיקד על חטיבה במלחמת יום הכיפורים. בהמשך פיקד על משמר הגבול, עבר למשטרה ואז קיבל ממשה ארנס את ההצעה לשמש כראש עיריית רמת גן מטעם הליכוד. הוא ניצח בבחירות ב-1989 והיה מהראשונים שבחרו להתמודד ברשימה עצמאית, משום ש"הליכוד ניסה להכתיב לי רשימה שלא הייתה מקובלת עליי".
ב-21 השנים שלו כראש העירייה קיבל בר מגוון החלטות, רובן קשורות לתחום החינוך. כפי שהוא עצמו מצהיר בספרו: "תמיד ראיתי את עצמי קודם כל כאיש חינוך. גם כשפיקדתי בצבא - ראיתי את עצמי מחנך". עם השנים יזם בר מהפכות גדולות בתחום החינוך: משיפור התנאים הפיזיים, דרך הוספת שעות הלימוד, איחודי בתי ספר קטנים ובעיקר מתן דגש מיוחד על התלמיד ולא על המערכת.
אחד הסיפורים שלא מופיעים בספר, למשל, הוא סיפורו של ילד בן תשע, שבחורף הקשה של 1991, שבו הוצפו חלקים מהעיר על ידי הירקון, השתעמם מכיוון שלא יכול היה לשחק כדורגל בחוץ, עד שהוריו המיואשים החליטו לרשום אותו לספרייה. הילד נהג לנסוע לספרייה הלוך וחזור באוטובוס, כדי לשאול ספר
אחד בכל פעם - ספר שאותו היה מסיים לקרוא עוד לפני שהאוטובוס שהחזיר אותו הביתה הגיע.
כשביקש הילד מהספרנית להשאיל שני ספרים בכל פעם, משום שאין לו כסף לאוטובוס, היא נפנפה אותו בנימוס. הילד לא אמר נואש ושלח מכתב לראש העיר, צבי בר, שבו הסביר את מצוקתו. בר מיהר להציע פתרון וענה לילד במכתב, שבו הוא מנחה את הספרניות לאפשר לילד לשאול שישה ספרים בכל ביקור בספרייה. הילד הזה הוא אני.
בר, ששקד על כתיבת הספר קרוב לחמש שנים, מאמין שהספר מבטא את האנשים בחייו. "זה לא סיפורי גבורה ולא סיפורי מלחמות, אלא דווקא האנקדוטות, הסיפור האנושי של האנשים שהם קודם כל בני אדם", הוא אומר. "זה היה כמעט כמו ללדת תינוק".
"כמו צמח בר", צבי בר, הוצאת משרד הביטחון
נא להמתין לטעינת התגובות
