פרק מספר: "ערבה בוכייה" של ישראל זמיר
סיפוריו של ישראל זמיר, שנאספו ב"ערבה בוכייה" שרואה אור בימים אלה בהוצאת ידיעות, מגישים תמונה חיה ופועמת של הוויה ישראלית, משנות השלושים ועד ימינו אלה
תפקידו של עיתונאי לדווח, לא להיות מעורב. כך אומנם כתוב בספרים, אך המציאות לעיתים שונה לחלוטין.
יום אחד, התקשר אליי, למערכת–העיתון, יוסי בובלין, תלמידי–לשעבר באולפן לעברית. אולי בכוחה של העיתונות לסייע לו במאבקו.
יוסי, בוגר האוניברסיטה–העברית, עובד כמדריך חבורת–רחוב בעיירת–הפיתוח גן–שחר, בדרום–הארץ. לעיירה זו בעיות סוציאליות קשות. יוסי סיפר על אחד מחניכיו במתנ"ס המקומי, אבשלום צנעני, נער תימני, בן למשפחה ברוכת–ילדים, שהחליט להתגייס לצה"ל ולשרת דווקא ביחידה קרבית. רוב בני גילו אינם משרתים כלל. הללו שבכל–זאת מתגייסים נשלחים ליחידות–שירותים: עובדי–רס"ר, טבחים, שי"ן–גימ"לים ותפקידים דומים. אבשלום החליט כי חשוב שלגן–שחר יהיו חיילים קרביים, שישתתפו במלחמות–ישראל, יתהלכו בחוצותיה בקומה זקופה וישמשו גאווה ליישוב. בבוא יום ההתגייסות לצה"ל — היה ברור לו כי הוא הולך ליחידה קרבית.
ככל מתגייס, אבשלום הגיע לבסיס קליטה ומיון, ולאחר שעבר מבדקים נאמר לו כי הוא נמנה עם קבוצת איכות (קב"א), שנועדה לשרת ביחידת–שירותים.
אבשלום התמרמר, כעס, נשלח לטירונות מקוצרת, שנועדה לאנשי–שירותים, וסיים כחניך–מצטיין. גאה בהישגיו לתומו האמין, כי כאשר שוב יתייצב בפני קצין קליטה ומיון ובכיסו תעודת חניך–מצטיין, הליכתו ליחידה קרבית בטוחה. הוא ביקש להתנדב ל"גולני" או לצנחנים, אך קצין–קליטה ומיון השיב:
"אבשלום, לפי נתוניך אתה הולך ליחידת שירותים!"
אבשלום לא האמין למשמע אוזניו. הוא הצהיר, שיהיה מוכן לצאת לטירונות של יחידות–קרביות ובלבד שלא יהיה ג'ובניק. הקצין דחה את בקשתו. משנוכח, כי אין עם מי לדבר, ערק מן הצבא.
אבשלום שב לגן–שחר עצוב ומדוכדך. יוסי בובלין, מדריכו במתנ"ס, שיכנעו לשוב לצה"ל. כעבור חודש ימים, אבשלום הסגיר עצמו ונשפט לעשרים וחמישה ימי מחבוש. בתום המאסר הוא שב לבקו"ם, וקצין–קליטה ומיון פגש בו בחיוך, בתקווה שהפיק לקחים מן המאסר, והבהיר לו כי לפי נתוניו האישיים — עליו לשלוח אותו ליחידת–שירותים.
"אין מה לעשות, לא אפר בגללך את החוק," אמר וטפח על כתפו. אבשלום התווכח עימו, סיפר לו באריכות על העיירה שבה הוא מתגורר, על הפשיעה הגואה בה, על העובדה, שהעיירה לא התכנסה בשנה שעברה לחגיגות יום–העצמאות, כי משפחות רבות חששו לעזוב את ביתן מחשש שייפרצו לתוכם.
לצערו של יוסי, אבשלום זרה מילים לרוח. הקצין לא היה מוכן לחרוג מסמכויותיו.
באותה עת נעלם עובדיה צנעני, אחיו הבוגר, שהיה עבריין ועקבותיו אבדו. האב, פנסיונר מעל גיל שבעים, ליבו נשבר ולקה בהתקפי קצרת קשים. האם, פרחיה, סבלה ממועקות בליבה. אבשלום נדחה על–ידי צה"ל בשנייה והחליט לערוק ולחפש את אחיו האובד.
יוסי בובלין הסביר לי, כי לטענת אבשלום, אין בצה"ל עם מי לדבר; לא שמים לב לחיילים בעלי מוטיבציה. שישה חודשים אבשלום התרוצץ וחיפש את עקבות אחיו האובד. הוא הסתובב בכל מוקדי הפשיעה של העולם–התחתון והעלה חרס. לבסוף שב עצוב לגן–שחר, עזר להוריו בפרנסה, ובערבים הגיע למועדון וסייע ליוסי באירגון הנוער המקומי ובפעילויות חברה ותרבות.
באחד הימים, אבשלום הגיע לביתו של יוסי, שפך בפניו את ליבו וטען כי הגיע למסקנה, כי אין לו כל סיכוי להשתלב בחברה הישראלית כאזרח הגון וישר בלי שיישרת בצה"ל, והודיע ליוסי כי הוא מסגיר את עצמו.
יוסי סיפר לי, שאבשלום נשפט לארבעה חודשי–מאסר בפועל ושמונה חודשי מאסר על– תנאי. ובהגיעו לצריפין טען בפני מפקד–הכלא, בראיון שנערך עם כל אסיר חדש, שאילו נשלח ליחידה קרבית, לא היה מגיע לכלא. אבשלום לא זכה בשליש בגין התנהגות טובה, אף–על–פי שהיה אסיר למופת, כיוון שהיה זה מאסרו השני. הוא ישב בכלא ארבעה חודשים תמימים ויצא רצוץ ובנפש נכאה, אך עד כמה שהדבר יישמע מוזר.
עדיין פעם בו הרצון לשרת ביחידה קרבית. לדבריו, בלילות חלם חלומות–גבורה: הוא חייל ב"גולני", מסתער על חוליית אוייב ומניסה על נפשה. חלום אחר: יחידתו יוצאת לקרב, ואחד החיילים נפצע. אבשלום חובש אותו, נושא אותו על גבו ומציל את חייו. לדבריו, חלומות קרביים פקדו אותו מדי–לילה והקלו במידת–מה על המאסר.
שוב פגישה
"בבקשה, קצין, תן לי לשרת ב'גולני'. תראה, שלא תצטער."
אבשלום בכה, הבטיח להיות חייל מצטיין, ושרבים מגן–שחר יילכו בעקבותיו.
"זה חשוב לצה"ל, זה חשוב לגן–שחר!" לאבשלום עגת דיבור בלתי ברורה והקצין, שהיה חסר–סבלנות, הזמין חוליה של המשטרה–הצבאית שתוציא אותו ממשרדו ישר לכלא. אבשלום ראה מחלון המשרד חוליה של המשטרה–הצבאית בדרכה למשרד ונמלט על נפשו.
באותם חודשי עריקות, הוא עבד, סייע בבית ועזר ליוסי בפעילותו במועדון.
כעבור שישה חודשים אבשלום נתפס על–ידי חולית לוכדי–עריקים של המשטרה–הצבאית, שהגיעה באישון–ליל לביתו ועצרה אותו. הוא נכלא לשלושים וחמישה יום כעל"ם - עציר לפני משפט.
יוסי המיואש צלצל אליי. אולי בכוחי לסייע. עתה, יופעל על אבשלום מאסר של עוד שמונה חודשי–מאסר על–תנאי ועוד מחצית שנת מאסר בפועל.
"מהו פשעו הגדול והנורא? כל רצונו הוא לשרת כחייל קרבי!" יוסי מצא עצמו מתחנן בפניי שאסייע.
התקשרתי אל חרות לפיד, איש משרד–החינוך ומשקם אסירים. סיפרתי לו על העניין לפרטיו והוא בקולו הרועם תפס את ידי בנחישות.
"בוא ניסע לכלא, עכשיו!" צעק כשהוא נסער ונרעש.
ביקרנו אצל אבשלום בכלא ארבע. היינו: חרות לפיד, יוסי ואני. חרות לפיד ציין, כי אבשלום בילה חודש אחד בצה"ל, בקורס לטירונות, והיתר בכלא או כעריק, והיה מזועזע. חרות לפיד מיהר לטלפן אל ראש אכ"א.
"זהו מקרה מחריד, שמחייב את התערבותך. המקרה סופר לי על–ידי עיתונאי ומדריך–רחוב. לא הייתי רוצה שמקרה כה חמור יפורסם כמחדל של המערכת הצבאית, ומסר את השפופרת ליוסי, שגולל בפרוטרוט את סיפורו של אבשלום צנעני.
האלוף רתח מזעם, ולמחרת–היום אבשלום נשלף מן הכלא ישר ללשכת האלוף. לפגישה זומנו: מפקד בקו"ם, ראש מרכז–גיוס, קצין בקו"ם העקשן, הפרקליט הצבאי, יוסי בובלין, חרות לפיד ואני. נכנסנו ללשכה והאלוף החל לחקור את אבשלום:
"אבשלום צנעני, דבר חופשית, אל תפחד. שמעתי, שרצית לשרת כחייל קרבי, ולא נתנו לך. זה נכון?"
"זה נכון מאוד," השיב אבשלום.
"ולמה ברחת?"
"הגעתי למסקנה כי מה שמבקשים בצה"ל, מקבלים הפוך. ביקשתי להיות קרבי ולא נתנו. ערקתי לא מפני שאני לא רוצה לשרת בצבא, אלא מפני שאין עם מי לדבר. לא רציתי להיות ג'ובניק, אז שלחו אותי לכלא."
האלוף נראה נסער. הוא נענע בראשו מתוך הבנה והעיר:
"לפעמים, הצבא מתהפך על הראש. זאת היתה טעות שלא שלחו אותך ל'גולני'. אנחנו נדאג שתגיע לשם מחר."
והוא ביקש מן האזרחים לעזוב את משרדו.
צעקותיו של האלוף על צוות בקו"ם הגיעו עד חדר–ההמתנה. ראינו את קציני צוות–בקו"ם יוצאים מן המשרד חיוורים וחפויי–ראש.
באותו מפגש סוכם לרענן את נוהלי הגיוס, ואם חייל בעל פרופיל נמוך מתעקש לשרת ביחידה–קרבית, יש ללכת לקראתו. האלוף קבע, כי אבשלום ראוי לסיכוי נוסף. הוא יינזף בבית–דין צבאי על עריקותיו ויועבר לבסיס–טירונות "בזק". האלוף דיווח על כך והודה לנו שהבאנו את המקרה לפניו. יוסי הסיע את אבשלום לכלא. אבשלום לקח את ציודו האישי והם המשיכו לגן–שחר.
למחרת–היום, לאחר משפט קצרצר, אבשלום הוסע ישירות לבזק, מחנה–טירונים של חטיבת גולני". ליד שער המחנה המתין לו מפקד–הבסיס, לאחר שהאלוף דיווח לו בפרוטרוט על המקרה. אבשלום זכה לקבלת–פנים אוהדת ונשלח לאחת הפלוגות.
מדי שבוע טלפנתי למפקד–הבסיס וביקשתי לדעת מה שלומו של אבשלום. הייתי מודאג כאילו היה בני.
"אל תדאג, אנחנו מקדישים לו תשומת–לב רבה. הוא בחור יוצא–מן הכלל. אולי לא תאמין, אך גם האלוף מטלפן. בעוד יומיים בשמונה בערב יתקיים בצומת–גולני טקס השבעת טירונים לצה"ל. הם ייצאו למסע וביניהם אבשלום צנעני. אני מציע שתגיע למסדר."
"ועוד איך אגיע."
מתוך הסיפור "כומתה קרבית".
"ערבה בוכייה", ישראל זמיר. הוצאת ידיעות ספרים, 235 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
