אסף ברטוב מנציח את הספרות
עם יותר מ-6,500 טקסטים , פרויקט בן-יהודה חוגג עשור לקיומו, והיד עוד מקלידה. המיזם שמטרתו להעלות אל הרשת את כל יצירות הספרות העברית מוכיח שטכנולוגיה יכולה להשביח את התרבות ושיש עוד אנשים שמוכנים להשקיע בטובת הציבור בלי לראות מזה אגורה. למשל אסף ברטוב, המייסד והמנהל, שהיום כבר יודע: הוא אחראי למפעל מרגש
בערב חזרתי הביתה וחיפשתי בכל כתבי ביאליק שהיה לי בארון. חזרתי למחרת לעבודה עם הציטוט המדויק, אבל זה כבר לא היה אותו דבר. למעשה החבר ההוא כבר לא זכר במה מדובר ולא הבין מה אני רוצה מחייו. הרגע עבר, והרגעים האלה שצריך את ביאליק", הוא צוחק.
"הם נדירים מאוד בחיים, אז חשבתי באותו ערב שהלוואי ויכולתי לשלוף את הציטוט מהאינטרנט ברגע הצורך. התיישבתי והקלדתי כמה שירים של ביאליק והעליתי אותם לאיזה אתר. כתבתי שם שמי שרוצה להעלות עוד שייצור איתי קשר במייל. אחרי כמה ימים המשכתי עם ביאליק. כשגמרתי עם ביאליק התחלתי עם לאה גולדברג. ואז רחל. וכך הלאה. זו הייתה ההתחלה. זה קצת כמו הסיפור על מרק האבן".
כך נולד "פרויקט בן-יהודה",מיזם שמעלה לרשת את "נכסי הספרות העברית", כפי שנכתב בהצהרת הכוונות שלו, לקריאה ושימוש חופשיים, ללא תשלום. הגרסה הישראלית הזו לפרויקט גוטנברג האמריקאי, מאגר דיגיטלי של יצירות שנכתבו באנגלית שנוסד בשנות ה-70 וזמין היום באינטרנט, חוגגת השנה עשור לקיומה והישגיה מעוררים התפעלות. ללא שום תמיכה או הכרה ממסדיות, ובזכות מערך של כ-150 מתנדבים, זמינים היום בהישג עכבר יותר מ-6,500 טקסטים , המסודרים בחטיבות ז'אנריות: פרוזה, שירה, מחזות, מסות, זיכרונות, ובתוכן לפי שם המחבר, יהיה זה שלמה אבן גבירול, אורי ניסן גנסין או דרויאנוב.
רק קריטריון נוקשה אחד משפיע על מרכיבי הפרויקט, והוא נובע מסיבות משפטיות: לפי חוק זכויות היוצרים, חייבות לעבור 70 שנה ממותו של המחבר ועד שיצירותיו הופכות לנחלת הכלל. או כפי שמסכם את זה ברטוב: "פיתחתי מומחיות מורבידית משהו בתאריכי מותם של סופרים עבריים".
לא רק הגלישה לאתר והשימוש בחומרים הוא חינם אין כסף, גם כל העוסקים במלאכה, כולל ברטוב, הם מתנדבים: חברים או חברים של חברים ששמעו על הפרויקט או אנשים שהגיעו אליו במקרה במהלך גלישה אקראית, התרשמו והחליטו להירתם. השימוש הפתוח ללא תשלום הוא הדבר המשמעותי ביותר בפרויקט מבחינת מייסדו, מה שהוא בוחר להגדיר כ"הציבור מממש את קניינו".
כלומר?
"אנשים שיושבים עכשיו מסביבנו לא מודעים לזה שיש להם קניין רוחני עשיר מאוד, גדול מאוד, ששייך להם, שהוא זכותם, ושהם יכולים לקחת אותו לעצמם. דרך האינטרנט אנחנו מאפשרים לזה לקרות. כשהתחלתי לא הייתה לי את כל האידיאולוגיה הסדורה הזאת, אבל עכשיו, בדיעבד, אני חושב שיש בזה משהו מרגש.אנשים שעושים משהו לטובת הציבור, משקיעים מאות ואלפי שעות מחייהם, ללא תמורה".
ואיפה המדינה בסיפור הזה?
"המדינה לא בסיפור, למרות שהיא הייתה אמורה לדאוג לזה, אבל כנראה התרבות שלנו לא חפצת חיים. את ביאליק או את לאה גולדברג עוד אפשר להשיג בחנות ספרים, אבל את אחד העם או את סוקולוב, אי אפשר. וזה בעיניי פשוט נורא ואיום. זה סקנדל. מצב חולה. גדול הפובליציסטים העבריים לא זמין לך בחנות ספרים".
אבל זו תופעה עולמית, אפילו בחנות ספרים ענקית בגרמניה המסובסדת עד האוזניים לא תמצא את כל הכותבים בשפה הגרמנית.
"נכון, אבל צריך לזכור שהתרבות העברית החדשה היא בסך הכל בת כ-150 שנה. אפשר להבין את הבעלים של חנויות הספרים וההוצאות לאור, הם אנשי עסקים ותפקידם לעשות רווח. אתה יודע, ביאליק אמר על מוציאים לאור שבהתחלה הם מדפיסים, אחר כך הם מפסידים ובסוף הם מספידים. אז מהם אנחנו לא אמורים לצפות להדפיס ולשווק את אחד העם ולהפסיד כסף. אבל המדינה הייתה אמורה לעשות את זה, והיא לא. שלא לדבר על כל מיני משוררים וסופרים פחות מוכרים, שאת הספרים שלהם לא
פה נכנס לתמונה האינטרנט, שהוא למעשה הכלי היחיד בתקופתנו שמאפשר את העשייה הזאת. מאפשר לחבר בין האנשים לטקסטים במהירות, לחבר ביני לבין המתנדבים האחרים, אין בו בעיית מקום או התיישנות פיזית של הכתבים וכך הלאה. בזה הוא עוקף את הבעיה של חנויות הספרים והספריות. באינטרנט, יעקב לרנר לא בא על חשבון סופר אחר ופופולרי או על חשבון ההארי פוטר החדש".
זה מעניין כי האינטרנט מואשם בהשחתה ורידוד של התרבות. במקום ללכת לקרוא שלושה ספרים להשוות ולסכם, תלמידים עושים קופי פייסט לויקיפדיה וכך הלאה.
"תלמידים תמיד העתיקו וניסו לעשות לעצמם חיים קלים ותמיד הייתה כלפיהם ביקורת שהם לא רציניים כמו הדורות שלפניהם. גם אפלטון האשים בזה את הנוער של זמנו. האינטרנט אולי מאפשר העתקה יותר קלה, אבל גם יותר קל לעלות על זה.
בסופו של דבר האינטרנט הוא כלי, והוא כלי נייטרלי. אפשר להשתמש בו ככה או ככה. דווקא לטובת הקוראים שהם תלמידים אני אגיד שפרויקט בן?יהודה הוא לא כלי מי יודע מה טוב להעתקות, כי הוא מביא את הטקסטים עצמם ולא פרשנויות על הטקסטים, מה עוד שרובם בכלל לא נלמדים בבתי הספר.
מצד שני, סתם כדוגמה לשימוש בפרויקט, הייתה מורה מהרצליה שרצתה ללמד שיר של רחל שלא היה בשום מקראה. היא מצאה אותו אצלנו, העבירה קישורית לתלמידים שלה, וככה הם הגיעו בקלות לשיר שלא היה זמין במקראה ולך תמצא אותו בכל כתבי רחל, תצלם לכל התלמידים, תעביר להם וכך הלאה".
ברטוב, 32, הוא בעל תואר ראשון בלימודים קלאסיים ומומחה ליוונית עתיקה שעובד מגיל צעיר מאוד כמתכנת. "כן", הוא אומר, "זה באמת נדיר שספרות והייטק ילכו יחד, אבל אני חייב להגיד שאנשי המחשבים הכי מעניינים שפגשתי הם אלה עם רקע במדעי הרוח. ככה שהמוטציה הזאת כן קיימת".
כמי שמחבר בין שני העולמות מה אתה חושב על עתיד הספרות בעידן הדיגיטלי? האם הספר האלקטרוני יהרוג את הרומנטיקה של להתכרבל עם ספר במיטה ולהריח את ריח הדבק?
"אני לא חושב. אני חושב שהטכנולוגיה רק תסייע לספרים להישאר. אני מאמין שתוך שנים לא רבות תוכל לגשת בספרייה העירונית למאגר מידע ממחושב, להכניס מטבע עבור עלות הנייר, שיהיה זול במיוחד כי הוא יהיה ממוחזר בטכניקות חדשות זולות, ולקבל הדפסה אישית של הספר שתרצה כי הוא יהיה קיים במאגר בזכות מסגרות כמו פרויקט בן-יהודה, ואז תוכל ללכת איתו הביתה ולהתכרבל איתו במיטה ולעשות איתו כל מה שאתה אוהב לעשות עם ספרים. לא הפרויקט שלנו יעלים את הספר. להפך. הוא יעזור לו לשרוד".
יש משהו שפרויקט בן-יהודה לא יעזור לו לשרוד, מסות מקוממות מוסרית? תרגום למיין קמפף?
"לא. אני לא עושה שיפוט מוסרי או איכותי. אני אביא משורר דרג שלישי מתקופת ההשכלה גם אם השירה שלו מחורבנת בעיניי כי יש בה עניין לשוני, היסטורי, וכך הלאה. וגם מבחינת רעיונות פוליטיים. יש כבר טקסטים שהקלדנו שיש בהם שנאת נשים, שנאת זרים, פאשיזם, ושאר ירקות ורעיונות שאנחנו לא מקבלים היום בחברה שלנו, אבל תפקידי לתעד לא לשפוט. הרעיונות המקוממים האלה מופיעים בהיסטוריה של הספרות העברית ותפקידי להביא את ההיסטוריה הזאת".
מה לגבי ספרות תורנית?
"החלטנו לא להיכנס לספרות תורנית לא בגלל שהיא לא מעניינת אותנו אלא בגלל שכבר יש לה אמא ואבא ויש מי שדואג להעלות אותה לרשת, מאגר כמו 'סנונית', ויש תקציבים נדיבים מתורמים יהודים ופה ושם גם דרך המדינה. ברור שכשאני מקליד את שיריו של משה אבן עזרא אני מביא גם את שירת הקודש שלו כי אי אפשר להבין אותו בלי להבין את שירת הקודש שלו, אבל את הרמב"ם לא אקליד כי לרמב"ם כבר יש מי שדואג ועם הרבה יותר אמצעים".
יש כותבים שאתה אוהב במיוחד או שלמדת לאהוב בזכות הפרויקט?
"יש הרבה. אני אוהב את ספרות ההשכלה העולמית של המאה ה-18 ואת ההשכלה היהודית של המאה ה-19. בגלל התחכום הלשוני, השנינות. ברמת השמות, את סוקולוב ואת אחד העם אני מאוד אוהב כמסאים. את טשרניחובסקי ורטוש גיליתי מחדש כמשוררים נפלאים. את דוד פוגל כסופר, את ז'בוטינסקי כמתרגם נפלא. לצערי בספרות ישראלית חדשה אני לא בקיא מספיק".
ואיך אתם מחליטים מה להקליד קודם?
"הפרויקט הוא שאפתני. אנחנו רוצים את כולם ואת הכול. לכן התעדוף נובע מסיבות טכניות יותר מכל דבר אחר. בשנים הראשונות הלכנו לפי מה שמוצאים בקלות: ביאליק וי"ל פרץ ואחרים שיש את ה"כל כתבי" מתחת ליד בבית. עם הזמן עברנו לדברים יותר נדירים. אבל יש גם שיקולים של סתם דברים שנראים יותר מדליקים.
לדוגמה, אם אני בספרייה ויש לי ביד אחת את הספר 'מוסר סוררה', שזה תרגום עתיק מהמאה ה-19 ל' אילוף הסוררת' של שקספיר, שמוקלד ברגע זה, וביד השנייה יש לי איזה משורר זניח מתקופת ההשכלה, אז אני אקליד את 'מוסר סוררה' קודם כי אני גם חושב שיהיו לזה יותר קוראים, אבל אל אותו משורר אני אחזור".
אתה רואה, בסוף גם אתה מונע משיקולי רייטינג.
"כן (צוחק), תפסת אותי".
נא להמתין לטעינת התגובות
