השאלון הספרותי עם עדי שגב
"שומרת הגחלת", שמבוסס על אגדת עם אינדיאנית קסומה, יוצא לאור בימים אלה והמחברת מספרת לנו על הספר הראשון שקראה, על העזרה של ילדיה ועל מקורות ההשראה שלה
קובץ שירי ילדים של מרים ילן שטקליס. אני מניחה שבהתחלה אמא של תיווכה ביני לבין הספר, אבל מאוחר יותר, אולי בכיתה ג', בחרתי בו בכל פעם מחדש לפני השינה. במחשבה שנייה, נראה לי שרוב השירים בספר נגעו בצורה זו או אחרת בפרידות: על מיכאל שלא בא, על אמא שאומרת שלום, על אלישבע שנפרדת מהיום מכריחה עצמה לישון. אולי דרך אלישבע גיליתי חלק מעצמי.
שומרת הגחלת צילום: עטיפת הספר
והאחרון?
"התופרת" מאת הסופרת הברזילאית פרנסס דה פונטס פיבלס. בברזיל בשנת 1930, מתגוררות שתי אחיות בכפר נידח, הן נפרדות בנערותן בעל כורחן. האחת נישאת לבן של רופא אמיד, עוברת לעיר ונאלצת להתמודד עם חיי בדידות וניכור. השנייה נחטפת בידי כנופיה כשסכנה יומיומית מרחפת מעל ראשה. הסיפור מגולל חיים של שתי אחיות, שתי תופרות השוזרות את חייהן אחת בשנייה, כמו רקמה מוקפדת, כזאת שלא ניתן להתיר בקלות.
עם איזו דמות ספרותית היית רוצה להיפגש?
בילדותי רציתי להיפגש עם תום סוייר, כשבגרתי רובין הוד בהחלט היה אופציה ריאלית. אחר כך רציתי להיות אחת מ"נשים קטנות" - הן אלה שנתנו לי את המוטיבציה לרצות בכול מעודי אחות. בהמשך אסוציאטיבי, כיום הייתי נפגשת עם מרג'אן סטראפי, הגיבורה האיראנית מ"פרספוליס". מעבר לקורותיה המסקרנים, הביוגרפיה שמוצגת כקומיקס לצד הטקסט הפשוט יוצרת יחד סיפור שיש בו גלוי וסמוי, ובעיקר משאיר טעם של עוד.
מה היה מקור ההשראה לספר?
לפני כשלוש שנים טיילתי עם אחי בחוצות פריז. תוך כדי שיחה המנסה לצמצם את כל הפערים שנצטברו במהלך החודשים שלא התראינו, נכנסנו לחנויות ספרים. אני חושבת ששם נדלקה אצלי הנורה הראשונה. חיפשתי מחזה לילדים, ומכיוון שלא היה כזה, שבתי לארץ והרעיון החל להתבשל אצלי, עד הרגע שפגשתי את חוה רימון, המוציאה לאור ועורכת הספר. לחוה היה את הזיק שנתן חיים לרעיון והפך אותו לספר מתוך סדרה.
באיזה רגע הבנת שהספר אכן קורם עור וגידים?
אחרי שחוה הרימה את הכפפה ויצרה חיבור ביני לבין המאיירת מירה אמיר, הבנתי שהלכנו כמה צעדים קדימה. כשראיתי את האיור הראשון, ידעתי שאין דרך חזרה. העולם המצויר נכנס באופן כל כך טבעי לתהליך, כמו רוח שנחה על הספר והפכה אותו למי שהוא.
עם איזו דמות בספרך את/ה הכי מזדהה?
אני מתלבטת בין הכלב לבין עיניים חדות. הכלב שותק במהלך כל המחזה, אבל הוא לא שותק רק מעצם היותו כלב. עיניו מדברות, הוא מלא בבטחון ואהבה לסובבים אותו ויחד עם זאת יש בו רגישות עמוקה שמושכת את כולם אליו, מבלי שיעשה דבר. כנראה שיש לו כריזמה טבעית, הרי מי שיש לו כריזמה,
לא צריך להתאמץ.
מצד שני יש את עיניים חדות, גיבורת המחזה. גם היא לא מרבה במילים וכן מרבה במעשים ובפעולות מלאות תעוזה. היא מופקדת לשמור על הכלב, גם כשעומדות לפניה דמויות חזקות ובעלות השפעה המנסות לקחת ממנה את הכלב, והיא עומדת בהבטחתה בעקשנות מעוררת הערצה.
האם היו לך שותפים/יועצים בתהליך הכתיבה?
הילדים שלי היו יועצים נפלאים. במהלך הקיץ הם הזמינו את חבריהם הביתה כדי לקרוא יחד את המחזה. כמובן שעצם המעשה היה מחזה שעורר הרבה נחת. הם אספו תלבושות, ייצרו תפאורה ובסוף הזמינו אותי לצפות בהצגה באמצע הסלון. דרכם שמעתי לראשונה את הטקסט, מה שהביא אותי לכתוב טיוטה נוספת. היועצת השנייה שליוותה אותי בכתיבת הספר היא חוה רימון שתרגמה את האגדה האינדיאנית, וחיברה אותי עם העולם המופלא הזה.
למי היית שמח/ה להעניק את הספר עם הקדשה אישית?
לכל אדם שיש בו את הרצון ללכת עם האמת הפנימית שלו. לכל מי שפוחד לאבד את כוח העקשנות שמניע אותנו לפעול.
על מי היית רוצה לכתוב ביוגרפיה?
המחזה האחרון שכתבתי נקרא "בבושקה", המספר על חלוצות שעזבו את משפחותיהן בגולה והקימו את הקיבוצים. נפגשתי עם עשרות נשים, על כל אחת מהן הייתי רוצה לכתוב מחזה שלם.
שומרת הגחלת, מחזה לילדים על פי אגדת עם אינדיאנית מאת עדי שגב. איורים: מירה אמיר, הוצאת רימון, 54 עמודים.
נא להמתין לטעינת התגובות
