פצעים ונשיכות: "פצע" של אבלס חריף
גיבור הספר "פצע" מגלה שכדי לשרוד בחברה ובזוגיות עליו לשקר. מאותו רגע, הוא גולש למחוזות האי-שפיות. עדי אבלס בנה בשבילו מדרון מרתק
עדי אבלס צילום: ראובן קסטרו
הגילוי שאנו נדרשים בחיינו החברתיים לשקר, או לכל הפחות לעגל פינות, מדרדר את דניאל ממריבת אוהבים קטנה לפרידה מאשתו, ניתוק מחבריו, סכסוך עם הוריו, התפטרות מעבודתו ופלרטוט נמרץ עם טירוף הדעת. הנקודה העמומה ברומן, והאחריות על הטשטוש הזה מוטלת על הסופר, היא שדניאל אינו
מונע בעיקר מ"מחויבות מוחלטת לאמת", כמו שהרומן מציג זאת לפרקים.
הצגת ההתקוממות של דניאל כעמידה על העיקרון המופשט של היושר מחלישה את משמעות המרד האקזיסטנציאליסטי שלו. דניאל אינו פנאט של אמירת האמת, או מי שמצדד בכנות מוחלטת בזוגיות כביטוי לחוסנה, או אינו בעיקר אלה. דניאל הוא פנאט של האינדיבידואליות שלו, כשהשקר נתפס ככפייה חברתית. דעותיו ומחשבותיו הספונטניות הן שלוחות של דניאל, וחסימתן - כלומר האילוץ לשקר - משולה בעיניו להצרת צעדיו הפיזיים. דניאל אינו דווקא חסיד נלהב של האמת אלא הוא מתנגד חריף של החברה. מי שיצא מתחת כנפי אדרתו של המורד בחברה המפורסם ביותר בספרות, רסקולניקוב.
כשחברו של דניאל שואל אותו לדעתו על החברה החדשה שלו, ג'ולי, שדניאל מתעב, דניאל מהרהר: "שמא כל החיים הוא מגדל בתוכו מין צנזור רודן, שאומר לו מה להגיד ומה לא ואילו פינות לעגל (...) פתאום, בהפתעה גמורה, דניאל מתחיל למלמל, כמעט בלי קול, כמו ילד מפוחד שעושה דווקא: הפצע של איה מכוער וג'ולי בכלל לא נהדרת".
"הצנזור" הוא הטמעה של החברה בתוך הנפש וכנגד רודנותו מתקומם דניאל. השיא של טשטוש האני הוא דווקא במקום המאפשר ביותר לכאורה לאני הזה להתבטא - בזוגיות. דווקא בגלל חשיבותה של האהבה לאוהבים שוררים בה קודים נוקשים ומגבילים של מה אפשר לומר ומה לא, מה מותר לעשות ומה לא.
אבל דניאל אינו מקבל את העובדה שבתוככי הקרבה והאהבה הזוגית נחשף צד דיקטטורי, שהזוגיות הופכת לשלוחה של החברה המפקחת על הפרט בזירה האינטימית ביותר. המספר מלווה בטון אירוני, מבודח, לגלגני ואף זחוח, חסר רחמים ועם זאת אמפתי, את היקיצה התודעתית של הגיבור. את גילוי האמת הקודרת והמשחררת בו-זמנית: הבדידות האנושית. הסדק הקיומי שנבע פתאום בחייו של הגיבור, שגילה את המחיר הנורא שמשלמים כולנו על החיים בחברה, הולך ומעמיק לכדי תהום במהלך הספר.
בכתיבה הדוקה, משעשעת, ממוקדת ויעילה, גם אם מואצת לפרקים, נחפזת מכדי לעגן כהלכה את התמורות הנפשיות של דניאל בנפש הקורא, מתוארת ההידרדרות הזאת. הבחירה של הסופר, וזו בחירה שהיגיון בצדה, היא להוביל את דניאל אל סף הפסיכוזה.
הבחירה הזאת פוגמת ברלוונטיות שיש לגילוי של דניאל לקוראים הלא-פסיכוטיים של עלילותיו, והם הרוב יש לקוות, אולם מאפשרת לסופר לחדד את טיעוניו. התעקשותו של דניאל "להישאר נאמן לגרעין הפנימי שיש לנו, גם אם הוא קטן ופגום", מובילה אותו בתחילה לתא המעצר בעוון הטרדה מינית (דניאל, שמאס בהעמדות הפנים המפותלות של החיזור, ניגש לנשים ברחוב והכריז שהן מושכות אותו והציע
להן, לפיכך, לשכב איתו). ומשם לשאר זרויות משעשעות אך נוקבות: כמו להציע לנשים דייט ישר במיטה, ללא מילים, כי המילים תמיד משקרות. אבל גם זה לא מספיק לדניאל המגלה כי במיטה ניתן לזייף גם בלי מילים, כידוע.
התשוקה של דניאל לעולם האמת היא תשוקה מטפיזית ותשוקת מוות בו?זמנית. דניאל מהרהר בכיסופים על "העולם האמיתי, עולם שמעטים יודעים על קיומו", עולם שמבצבץ מבעד לתפאורה הזולה שהיא העולם הזה, על חוקיו החברתיים המגבילים. מצד שני הוא מגלה אפילו בתוכו את הצורך לשקר לפעמים, לעצמך או לאחרים, כדי לחיות בחברה. גילוי המביא אותו בשערי הטירוף והאובדניות.
פצע, עדי אבלס עם עובד 344 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
