על חווית השואה ב"רסיסים"
ספרה של אן מייקלס הוא רומן גיאולוגי, שנכתב מתוך באר עמוקה של בכי אילם, ונקרא בנשימה עצורה. מאיה קופרמן הצליחה להתגבר על חולשותיו של הספר והפכה עדה לסיפור חיים מרתק
רסיסים מתוך הסרט
כבר בעמוד הראשון של הספר מושלך הקורא לזירה, בה מתחילים ומסתיימים חייו של יקוב: בהיותו בן שבע הוא מתחבא מאחורי הטפט בארון הבגדים המשפחתי, כשבאבחה אחת נפרצת דלת המסתור של דירת הוריו וחיילים נאצים רוצחים את כל משפחתו, ומותירים אותו בודד לגמרי בעולם.
הרגע המסוים הזה, בו עומד הילד מאחורי טפט דק ושומע את הצעקות, את הבעתה ואת מעשי ההרג, הוא רגע שיכתיב את הדרך בה יתנהל מעתה: לעד תפריד שכבה דקה אך בלתי ניתנת להסרה בינו לבין העולם. יקוב נחלץ מן הארון, מביט בגופות הוריו ואחותו ומתחיל לרוץ ליערות אירופה המשוסעת.
בלילות הוא גומע מרחקים ארוכים ברגליו הקצרות, וכשמאיר אור ראשון של בוקר הוא חופר לעצמו קבר שינה באדמה: "ידעתי מה עלי לעשות" הוא מספר, "לקחתי מקל וחפרתי. שתלתי את עצמי כמו לפת וכיסיתי את פני בעלים". יום אחד, כשהוא בוקע מ"מיטתו" הבוצית, הוא מגיח הישר לידיו של אתוס, גיאולוג שקדן מיוון שבו ברגע מחליט להצילו.
אתוס לובש את הילד המורעב וההמום תחת בגדיו, ומבריח אותו בדרך זו עד יוון. כל מערכת היחסים העדינה בין השניים נרקמת בשעות הארוכות בדרכים, כשהם לובשים זה את גופו של זה. אולם תפקיד הניצול והניצל, המאומץ והמאמץ אינם מיטשטשים אף לא לרגע אחד. גם כשיקוב גדל ואתוס מגלה סמני מצוקה, ברור שהוא לא יכול להיעזר בבן שאימץ.
באחת משיחותיו של יקוב עם חברו הטוב ביותר של אתוס מתחוור לו במקרה שגם הוא איבד את משפחתו. הוא לא מעז לדבר אתו על כך. הברית בין השניים סבוכה יותר מיחסי אב-בן. היא מכילה בתוכה ברית של שני ניצולים, של מורה-תלמיד, וככזו מוגדרת מראש ההיררכיות שבתוכה.
חוויה אישית
אין זה מקרי שמקצועו של האיש שמושיע ומאושש את יקוב חזרה לחיים הוא דווקא גיאולוגיה; שניהם נושאים בתוכם את הביוגרפיה שלהם כמו אדמה סדוקה שיש לדרוך עליה בעדינות אין קץ; אבל גם הניסיון הזה נדון לכישלון - דבר לא ידביק את השברים. הם מכירים בזה ובדיוק בשל כך בחרו במקצוע הזה: הם מבקשים להיות עדים לכל מה שנמחק, שנשרף ושנשבר בעולם.
רסיסים עטיפת הספר
תנועתם של יקוב ואתוס היא צעידה איטית, עקב בצד אגודל, אחורנית. העתיד עבורם הוא כמו לחם ומים, משהו שצריך להזין בו את החיים רק על מנת שיוכלו לשוב לעבר ולחקור אותו. שם הכל מתרחש- במקום בו נשברו, נמחקו ונשרפו חיים אחרים. וזה אולי הבסיס של הברית העמוקה ביותר ביניהם - הברית של מי שנידונו להיות עדים, במקום בו על פשעים מסוימים אין בית משפט ואף אחד, גם אם נותר בחיים- לא באמת ניצל.
גדולתו המובהקת של "רסיסים" היא יכולתו להנכיח את השואה כחוויה פרטית ואישית לגמרי. במילה אחת, במשפט בודד ופשוט להדהים, היא מטילה צל גדול ונורא וחודרת את כל מעטה המילים, הסרטים והתמונות המאוחסנים תחת אותה מילה, שהפכה לשם פרטי ושם משפחה של כל כך הרבה אנשים.
על אף היותו ספר מצוין, קשה להתעלם ממספר חולשותיו: לעתים נדמה כי
מוטב היה להמעיט בפרטים לטובת הידוק העלילה: מה עשה ואיך הגיע גיאולוג מיוון דווקא לחפירות באירופה, דווקא בימי המלחמה, למשל. מה היה סופו, מה אירע ליקוב ולאשתו? מדוע דווקא הפרטים האלה לא ניתנים לקורא?
חבל שהספר היפה הזה לא מסתיים באותה התנופה העזה בה התחיל. חלקו האחרון ("העיר הטבועה", מעמ' 117), בו לפתע חודרת תודעתו של מספר אחר אינו מנומק, מתיש ומעט מיותר. גם התרגום של שם הספר מעט תמוה: כיצד Fugitive Pieces הופך בעברית דווקא ל"רסיסים"?
עם זאת, גם חולשותיו של הספר הן שוליות לחוויית הקריאה השלמה שלו. זה ספר שנכתב מתוך באר עמוקה של בכי אילם, והוא נקרא בנשימה עצורה ומתפעמת. נפלא לקרוא ספר כזה, ולהבין בסופו כי מחברתו הועידה גם לך את תפקיד העד – ובכך העניקה מימוש חדש ומרגש לפעולת הקריאה.
"רסיסים" מאת אן מייקלס, תרגמה: אורטל אריכה, הוצאת כנרת, 255 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
