מכונת אמת
בדרכו לפרק את הבדידות האינסופית ואת עליבות הקיום האנושי, מתייחס שאנדור מאראי לגיבוריו באופן אינסטרומנטלי ונצלני
האמיתית עטיפת הספר יח''צ
היה זה טולסטוי שכתב פעם, כי האושר הוא אלגוריה והאומללות היא סיפור. אצל מאראי האושר הוא אוטופיה והאומללות היא ברירת המחדל; כמו אחד שעושה הכול כדי להוציא לחיים שם רע ("כאילו השמחה עלי אדמות התקררה"), כשזה ממש לא משנה כמה תתאמץ, ובאיזו תנוחה בדיוק תבחר להעביר אותם - לבד, ביחד או באמצע.
למאראי יש, בקיצור, בטן מלאה על הקיום האנושי, מה שהופך את חיי גיבוריו למפגן ראווה של בדידות אינסופית, בין התקווה שאינה נלאית לבין ההשלמה הנבונה, בין תענוגות הכאוס לתקווה, ש"אולי מאחורי התוהו ובוהו של העולם החיצון קיים סדר פנימי הגיוני ומופלא, כמו במוזיקה".
כמו ב"גירושין בבודה" (כתר), כך גם כאן מוטחת עיקר האשמה בחברה הבורגנית על כל מוסכמותיה וערכיה הנוקשים: "שמירת הסדר הקפדנית והדאגנית, היוקרה, הנימוסים הטובים, והאדיבות בחיים המשותפים", שגורמים לפטר הבעל ("אני בורגני אבוד") להקריב את לשד חייו, למען "סדר אנושי מוקפד והרמוני יותר".
הבעיה ב"האמיתית", היא יחסו הנצלני והאינסטרומנטלי של מאראי לגיבוריו, שהופכים למעין משל למשנתו העצובה על החיים, המוות וכל מה שביניהם. מאראי כמו נותן לגיבוריו להקריב את קולם הפרטי כדי להבין את החומרים שמהם עשויות חברות, נאמנות, בגידה ואהבה, ומהם הגורמים שתמיד מניעים אותנו, לברר, להציל, להשיג, להחליף, לפגוע, לקחת בכוח, לנקום, לכפר, להגן או להשקיט.
אז נכון שאפשר לסכם את "האמיתית" כמילון הקלישאות השלם של כשלי הקיום האנושי, בנוסח "אי אפשר לחיות בלי אהבה", "לבעיות רגשיות אין פתרון" וכיו"ב.
אבל לפעמים יש ספרים ששווה לקרוא, אפילו בשביל אבחת סיטואציה או תובנה בודדת, שמייצרים לקורא איזו מחשבה/איזה רגש על איך ש"שהחיים פוגעים באדם בצורות שונות". כמו למשל הכאב האינסופי של אישה החיה עם בן זוג בידיעה שהוא רוצה אישה אחרת, אבל הוא לא עושה כלום בנדון, אלא סתם ממשיך לנשום בנימוס בורגני, מה שכואב פי אלף מסתם בגידה, שמישהו זורק אחרי שימוש לפח הזבל של הנשמה.
מאראי, הנחשב היום לאחד מגדולי סופריה של הונגריה, בילה את מרבית שנותיו בעוני ובבדידות אנונימיים. ב-1948 גלה מארצו, זמן קצר לאחר שהמפלגה הקומוניסטית תפסה את השלטון. "בהונגריה הם אפילו לא ייתנו לי לשתוק", הסביר את נדודיו בעולם שהסתיימו בפברואר 1989 עם כדור רובה בראש, בביתו האחרון בסן דייגו.
לאחד מחבריו כתב
טרם התאבדותו כי הוא "מרגיש כמו אורח חסר התחשבות שמאריך את ביקורו יתר על המידה. המארחים מפצירים בו בחביבות להישאר, אבל מגיע הרגע שבו מישהו מציץ בשעון ומניד בראשו". בספר הנוכחי כתב כי "לא צריך לחפש היגיון בכל דבר שאנשים מדברים או עושים", אבל "רק מעטים מסוגלים לסבול את הידיעה שלבדידות של חייהם אין פתרון".
האמיתית, שאנדור מאראי, מהונגרית: מרים אלגזי כתר, 367 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
