נתנו בראש: דליה שימקו מציעה לעצמה תפקידים

1982: מאושרת בעקבות "נועה בת 17" /// 2009: מתבאסת כשמדברים איתה על "נועה בת 17". האמנים הגדולים חוזרים לראיונות עבר

יובל אברמוביץ' | 19/9/2009 9:51

"נועה בת 17", סרטו של יצחק (צפל) ישורון שיצא בשנת 1982, הביא את סיפורה של נועה, נערה תל אביבית בת 17, חבריה ומשפחתה. העלילה נעה בין שני עולמות מקבילים - עולם המבוגרים, הכולל את משפחתה של נועה, ועולם הנוער, הכולל את נועה ואת חבריה מתנועת הנוער.

הסרט, שזכה לביקורות אוהדות ולאהדת הקהל, נחשב באותם ימים לאחד הסרטים המצליחים שנוצרו בישראל ודליה שימקו שנכנסה לנעליה של נועה, הפכה בן לילה משחקנית מתחילה להבטחה גדולה. תמונותיה התנוססו בכל מדורי הבידור בעיתונות וסיפור חייה המשלב עלייה מצ'כיה בגיל חמש, לימודים בתלמה ילין, שירות בתיאטרון צה"ל ויבול קולנועי וטלוויזיוני - כולל הפינה המיתולוגית "על הברזלים" ב"זהו-זה" וסרטי הקולנוע "פצעי בגרות" ו"צלילה חוזרת" - זכה לחשיפה מיידית.

"השאר הוא כבר היסטוריה רשומה בספרי הקולנוע הישראלי", נכתב ב"מעריב" של 1982. " סרט 'קטן' שצולם בתנאים צנועים ובתקציב לחץ, שהפך להיות להיט העונה החולפת".

שימקו, שנקטפה בעקבות הצלחת הסרט לתיאטרון חיפה, סיפרה בריאיון החג ההוא על "התוכנית ללמוד משחק בלונדון", תוכנית שנדחתה בסופו של דבר בעקבות העבודה בחיפה, על עמרי ניצן שהפך לאביה הרוחני, ועל הסירוב לגלם תפקיד באחד מסרטי "אסקימו לימון" שצולמו באותם ימים. "הייתי כבר בצבא ולא תיארתי לעצמי שאוכל להשתתף בסרט", היא שחזרה את התחברותה לתפקיד המיתולוגי. "אולי משום כך הייתי יותר רגועה בשעת מבחן הבד. למעשה עד היום לא נאמר לי במילים ברורות שהתפקיד שלי. אחרי מבחן הבד הראשון זומנתי למבחן נוסף ולאחריו לפגישה עם השחקן המיועד לשמש לי פרטנר. החלו שיחות. פגישות. ויכוחים. כל מה שצפל אמר לי הוא שעליי לדאוג לחופשה מצה"ל, ומכך הסקתי שהתפקיד שלי".

בסיום הריאיון איחלה לעצמה שימקו "שהשנה הבאה לא תהא פחות טובה מזו שחלפה בשטח המשחק ותביא עמה המון אהבה שזה הכי חשוב".

דליה שימקו עם אלון אבוטבול ושרון אלכסנדר .

חולמת ב"אספמיה"

"אני חושבת שהסיבה הגדולה להצלחה של 'נועה בת17' היא שהסרט היה מצוין ונגע בפצעים מאוד עמוקים של החברה הישראלית, שכמו שאנחנו יודעים לא מתרפאים עד היום", מנתחת שימקו (47) את הצלחת הסרט שהביא אותה לתודעה כשהייתה בת 19.

"הסרט היה אמין, משוחק לעילא ולעילא והוא יצא אחרי תקופה של סרטי בורקס, דאחקות, מתיחות וצחוקים נמוכים. הקהל הישראלי ראה פתאום אנשים מדברים עברית צחה ואמינה על המסך וזה היה השינוי. זה מה שהפך את הסרט לאייקון".

את עדיין מקבלת ברחוב תגובות על הסרט?
"לצערי, כן. קצת מבאס אותי להתעסק במשהו שעשיתי כשהייתי בת 19. עם כל הכבוד והכישרון התפתחתי קצת מאז ויש בזה אמנם משהו מחמיא, אבל גם מאוד לא משחרר".

בכתבה ההיא סומנת כהבטחה גדולה של עולם המשחק הישראלי ומאז עושה רושם שנעלמת מקדמת הבמה.
"נכון. בשבע השנים האחרונות אני במאית במשרה מלאה. זאת הדרך המקצועית שבחרתי בה אחרי כמה שנים של משחק. אני חושבת שמבחינת האישיות שלי בימוי ממצה אותי הרבה יותר טוב. אני אדם שיש לו צורך לבטא את דעותיו, מה שכמעט לא מתאפשר כשחקנית. שחקנים תמיד

נמצאים בכפוף לאנשים אחרים, הם משחקים חומרים שהם לא בוחרים ונדיר מאוד למצוא שחקן שיכול להגיע למיצוי מלא כשחקן. אני לא בנויה נפשית לשבת בבית ולחכות שיבחרו אותי ולכן בחרתי ליצור לעצמי סביבת עבודה שיש לי בקרה מלאה על מה שקורה בה".

ומה את עושה היום?
"הקמתי אנסמבל תיאטרון בשם 'אספמיה', ובימים אלה עולה הצגה חדשה שלי בשם 'מבוך המראות' בתיאטרון תמונע. אני כתבתי, ביימתי ומשחקת בתפקיד קטן לצד אורי הוכמן ותומר בן דוד. אני גם כותבת סדרת טלוויזיה בשם 'הדוקטורים'. זאת סדרה שמספרת על משפחה מרובת תארים והדינמיקה שלהם. אני מקווה גם לשחק את אחד התפקידים בסדרה הזאת. אתה מבין? במקום שיציעו לי תפקידים, אני מציעה לעצמי".