אומרים שהיה פה: ביקורת על הספר "נערה" של אלונה פרנקל
אלונה פרנקל מתארת את קליטתה בישראל של שנות ה-50 באופן אמין ומכמיר לב, אבל גם ככזה שלא באמת מחדש משהו. הרומן אינו מתחכם אך גם אינו מתוחכם. נקודת התצפית של הסופרת היא שילוב בין הפרספקטיבה שלה כילדה לזו של בוגרת
אלונה פרנקל. צילום: אריק סולטן
גם ספרות המבוגרים בישראל נענית לזעקה אדירה - גם אם לא נשמעת - ל"עוד פעם". רוצים לשמוע "עוד פעם" את מה שאנחנו כבר יודעים. על הקיבוץ וסטאלין, על בן גוריון ובגין, על הצנע, על המעברה, על בלוק הקרח, על השילומים. זו אינה בהכרח נוסטלגיה. פעמים רבות הסיפור ביקורתי כלפי העבר. אין כאן התרפקות על הטוב שהיה אלא על המ?כרות והביטחון שהיא משרה. בדומה לילדים הקטנים, שכאמור רוצים "עוד פעם" גם לפני סופו הטוב של הסיפור, כי לא התרתה המוצלחת של העלילה מושכת אותם, אלא מוכרותה. למעשה הסוף, גם הסוף הטוב, הוא רגע מאיים בהגדרה. הרגע שבו צריך להתמודד עם הלא מוכר. עם ההווה.
"נערה" מספר בגוף ראשון, אוטוביוגרפי במוצהר, את קורותיה של הסופרת. זה ספר המשך ל"ילדה" (שזכה בפרס ספיר), בו תיארה הסופרת, ילידת 1937, את קורותיה בלבוב בזמן מלחמת העולם השנייה. ואילו הרומן "נערה" נפתח ביום האחרון של 1949, כשמשפחתה מגיעה ארצה ומתאר את העשור הראשון לקיומה בארץ. את המגורים בתל אביב ואחר כך ברמת גן; את המפגש עם ילידי הארץ שלא רצו לשמוע על שהתרחש באירופה; את המאבק הקיומי למציאת פרנסה של אביה ואמה.
גישתה של פרנקל לסיפור האוטוביוגרפיה ישירה והסגנון מינימלי (מתמצה כמעט אך ורק בחזרה על פרטי סיפור שונים כמה פעמים לצורכי הדגשתם). הרומן אינו מתחכם אך גם אינו מתוחכם. נקודת התצפית של הסופרת היא שילוב, לא תמיד עקבי, בין הפרספקטיבה שלה כילדה לזו של בוגרת חכמה יותר המשקיפה אל ילדותה ממרחק. הטון - גם כשהסופרת מתארת תחושות צורבות של נתק בין האם לבת, אם שהצילה את בתה במלחמה חזור והצל ולא נותר בה כוח לאמהות רגילה, או כשהסופרת מוחה בכאב על ההחמצה ברכישת השכלתה, על כך שאיש לא היה בסביבתה שעודד אותה ללמוד, או שהיא מאבחנת את עצמה כמי שחשה בו זמנית ילדה קטנה וזקנה אל מול הצברים - אינו גולש, למרבה הפלא, לרחמים עצמיים ואף מתיז לעתים ניצוצות של הומור שחור. רגעי המפגש הראשוני עם הארץ, עם חמסין, זיתים, נטיעה בט"ו בשבט, מצליחים לרגעים לשחזר את הפתיעה הראשונית ולכן גם לחדד את מבטנו לעבר תופעות ישראליות מובנות מאליהן כאלה.
אפרופו נטיעה, חמסין או זיתים, ישנה נקודה שכדאי להתעכב עליה בספר הזה והיא נוכחותו של הטבע הארצישראלי. כך הן סביבותיה הפראיות של רמת גן: "העולם החופשי, האינסופי. שדות שמפריחים חרציות, כלניות, סביונים, שיחי רותם ונרקיסים. וכמובן ההר. הר נפוליאון הנשגב עם פריחת הצברים (. . .) ואחרי ההר-השדות, הפרדסים, עד הירקון". הנוכחות הזו, שתלך ותיעלם בתהליכי עיור ויותר מאוחר נדלניזציה, שפרנקל מתארת את הנצתם, היא בעיניי אחד המשתנים המכריעים בקביעת יחסו של הציבור היהודי בישראל לציונות. משתנה שלא נותנים עליו את הדעת. כיסויה של הארץ בשלמת בטון ומלט מותיר את הציונות ללא רפרנט, ללא "ארץ" או "אדמה" שעליהן מתרפקים. גם פרויקט ההתנחלות יכול להיות מוסבר בחיפוש אחר טבע ארצישראלי שלא נכבש עדיין על ידי האורבניות.
תיאורן של שנות ה-50 ברומן מכמיר לב. הרומן משרטט את ישראל הצעירה והנאיבית, על שלל פגמיה, ישראל שנעלמה מעינינו כמו הטבע הארצישראלי עצמו, כוסתה בשכבת בטון מזוין של גלובליזציה, נינט ויונית, נוחי וסלקום, מצנחי זהב ורייטינג של עיתונים כלכליים שמחזיקים מוספי תרבות ופוליטיקה צנומים. אבל קשה להימנע מן התחושה שבניסיון השחזור הכמעט קטלוגי של שנות ה-50 שמובא כאן, שאינו מחדש הרבה למי שמכיר את התקופה ולו בקוויה הכלליים, נענה גם הספר הזה לזעקה הילדית "עוד פעם". ההווה אינו מוגדר, מאיים, זר. הבה נשים פנינו לעבר.
נערה. אלונה פרנקל. חרגול, 266 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
