לעולם לא אחזור: הצצה ליצירתה של הרטה מולר
"רציתי להסתלק מהעיר הקטנה, שבה לאבנים היו עיניים. לא פחדתי, אלא בעצם, בלבי, הייתי קצר רוח". מיוחד: עמוד מתוך ספרה האחרון של מולר "Atemschaukel", וגם: מאמר פובליציסטי שפורסם השנה בעיתון גרמני
נשאתי עליי את כל מה שהיה לי. וזה לא היה ממש שלי. זה נועד למשהו אחר או של מישהו אחר. מזוודת העור היתה תיבת פטפון. מעיל הרוח היה של אבא. המקטורן עם עניבת הקטיפה היה מסבי. הכתפיות היו של הדוד אדווין. הכפפות הירוקות מדודה פיני. רק צעיף המשי ותיק הרחצה היו שלי, מתנות חגי מולד אחרונים.
בינואר 1945 המלחמה עדיין נמשכה. המומים מכך שרוסים ייקחו אותי, באמצע החורף, מי יודע לאן, כל אחד רצה לתת לי משהו שיעזור לי, אולי, גם אם לא. כי שום דבר על פני האדמה לא יכול היה לעזור. זה היה דבר שאין לערער עליו. הייתי ברשימה הרוסית, אז כל אחד נתן לי משם – והתנה את התנאים תוך כדי כך.
לקחתי את הדברים, ובגיל שבע עשרה, הגעתי למסקנה שלי: העיתוי היה מושלם לעזיבה. יכולתי להסתדר גם בלי הרשימה, אבל אם זה לא יהיה רע מדי, זה יהיה בעצם לטובתי. רציתי להסתלק מהעיר הקטנה, שבה לאבנים היו עיניים. לא פחדתי, אלא בעצם, בלבי, הייתי קצר רוח. והיו לי יסורי מצפון כי הרשימה, שהדאיגה כל-כך את קרוביי, הייתה בשבילי דבר נסבל. הם פחדו שבארץ אחרת משהו עלול לקרות לי. אני רוצי לצאת למקום שלא הכיר אותי.
משהו כבר קרה לי. משהו אסור. היה זה מוזר, מטונף, מביש ורב יופי. זה קרה בפארק עם עצי האלמון, מאחורי המדשאות. בדרך הביתה, הלכתי למכז הפארק, לביתן עגול, שם בחגים ניגנה תזמורת. ישבתי שם זמן מה. האור הסתנן דרך חיטובי העץ. יכולתי לראות את הפחד של המעגלים וריבועים הריקים – קנוקנות לבנות עם טופרים שחיברו אותם. זו היתה התבנית של הסטיה שלי, והתבנית של האימה בפני אימא. באותו ביתן נשבעתי לעצמי: לעולם לא אחזור לפארק הזה.
2.
בשבילי כל מסע לרומניה הוא גם מסע לזמן אחר, שבו מעולם לא ידעתי איזה אירוע בחיי היה צירוף מקרים ואיזה היה מבויים. זו הסיבה לכך ששבתי ותבעתי גישה לתיקים החשאים שנפתחו נגדי, בעילות שונות, ובכל פעם נעניתי בשלילה. לא זו בלבד, אלא שבכל פעם היו סימנים הייתי שוב, כלומר עדיין, תחת מעקב.
ביקרתי ברומניה באביב השנה לפי הזמנת NEC (הקולג' האירופי החדש). ביום הראשון ישבתי בלובי של המלון עם עיתנואי וצלם, כאשר איש ביטחון שרירין שאל אותנו על רשיונות וניסה לעקור את המצלמה מידיו של הצלם. "אסור לצלם במקום, לא את המקום ולא את האנשים במקום", צרח. בערב היום השני, קבעתי ארוחת ערב עם חבר אשר, כפי שקבענו בטלפון, בא לקחת אותי מהמלון בשעה שש. כשפנה לרחוב של המלון, שם לב שמישהו עוקב אחריו. כאשר ביקש להתקשר לחדרי, פקידת הקבלה אמרה לו כי תחילה יהיה עליו למלא "טופס מבקר". הדבר הבהיל אותו, שכן עניין כזה לא נשמע אפילו בימי צ'אושסקו.
ידידי ואני הלכנו למסעדה. שוב ושוב האיץ בי שנעבור לצד השני של הרחוב. לא התייחסתי לכך. למחרת הוא סיפר לאנדריי פלשו, מנהל NEC, על האיש שעקב אחריו למלון, ואחר כך עקב אחרי שנינו למסעדה. פלשו זעם ושלח את מזכירתו לבטל
עזבתי את המלון. לא הבחנתי עוד במעקבים. או שזה נפסק, או שהם עבדו בצורה מקצועית, כלומר בלי שאחוש בכך.
על מנת לדעת שיהיה צורך במעקב בשעה שש, היה צורך לצותת לטלפון שלי. המשטרה החשאית של צ'אושסקו, הסקרויטטה, לא פורקה, רק קיבלה שם חדש SRI (שירות הביון הרומני). לפי הנתונים שלהם עצמם, 40 אחוז מהעובדים באו מהסקוריטטה. מלבד עבודה בתור דיפלומט, איש סקוריטטה לשעבר יכול לקבל ברומניה כיום כל תפקיד.
ביקשתי לראות את התיק. אני מופיעה שם כשני אנשים. אחת שמה "כרטיסינה", שהיא אויבת המדינה. על מנת לפגוע ב"כריסטינה", ענף ד' (דיס אינפורמציה) ייצר כפילה שתפגע בי יותר מכול – חברה נאמנה במפלגה, סוכנת חסרת כל מעצורים.
לכל מקום שאליו הגעתי היה עליי לחיות עם הכפילה הזאת. היא לא רק באה אחריי, לפעמים היא נשלחה לפניי.
תרגום: יותם ראובני
1. עמוד מספרה האחרון של מולר, "Atemschaukel", שתורגם לאנגלית בשם: "אני נושא איתי כל מה שיש לי". הספר מתאר את מסעו של גרמני-רומני שנלקח למחנה כפייה ברוסיה. הדברים האחרונים שאמרה לו סבתו היו: "אני יודעת שתחזור".
2. מתוך מאמר שכתבה מולר והתפרסם בעיתון די צייט, ב-23 ביולי השנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
