שלחו את הכפילה שלי לפניי
ההחלטה להעניק את פרס נובל לספרות להרטה מולר במלאת עשרים שנה לסילוק הקומוניזם מרומניה מעידה על הזיכרון הארוך של האקדמיה השבדית. יותם ראובני משחזר את מסע חייה של הסופרת הגרמניה, שנאלצה לעזוב את ארץ הולדתה רומניה
במשך ארבעים שנה שכמותן כנצח, רומניה היתה רחוקה מן העולם, סגורה בתוך חור שחור. הקומוניזם שלט בה בלא מצרים, באמצעות שירות הביטחון, הסקוריטטה, וגם באמצעות שטיפת מוח אידאולוגית.
רבים היו אלה שהאמינו, באמת, כמו האידאולוגים בקיבוצים בארץ, בצדקת הרעיון של החברה החדשה והשיוויניות. אלה שהאמינו באמת או העמידו פנים שהם מאמינים, קיבלו מהמשטר הכול. המפלגה היתה מוכנה לשלם הרבה בשביל כל עלה תאנה, בעיקר כזה שיכלה להציג אותו בפני המערב.
המשטר הקומוניסטי ברומניה התייחס לכל אזרח כאל אויב שצריך לרגל אחריו, לעצור, לענות, להגלות. בכלא הגדול של צ'אושסקו, היו עם זאת אסירים פחות שווים: יהודים, צוענים, הומואים ובעיקר הגרמנים, בני המיעוט האתני שבצפון מערב רומניה, שכונו "שוואבים". היה זה מיעוט קנאי וצר אופקים בפני עצמו, שמולר לא נרתעה להתמודד איתו, אף שהיה שרוי בסבל שאיתו יכלה להזדהות – הניתוק מגרמניה, שבה ראתה את מולדתו האמיתי.
מולר נולדה ב-17 באוגוסט 1953 בניצקירדוף, מחוז טימישוארה. היא היתה בת למיעוט הזה, "השוואבים". ולא זו בלבד, אביה, שהזדהה כגרמני, היה איש הוואפן אס.אס. אולי זה סייע לה אחר כך. ואולי זה מה שעומד במקור המרי שלה. סבה היה בעל נכסים, שרכושו הולאם. קשה לדמיין את ההשפלות שנאלצו לסבול ילדיהם של עשירים – גרמנים, יהודים וכמובן רומנים – רק על שום שלמשפחתם היו נכסים. מובן איפוא מדוע מולר היתה על הכוונת.
מולר למדה באוניברסיטה של טימישוארה, ופעלה בקבוצה של סופרים וסטודנטים ממוצא גרמני. השתתפות בקבוצה כזאת היתה חייבת להפנות אליה את תשומת
מולר סירבה לשתף פעולה עם הסקוריטטה – שיתוף פעולה שנראה תמים לכאורה: לכתוב "פתקים" בשם בדוי על חבר ללימודים, על מרצה – ונענשה מייד. היא נשלחה "לחינוך מחדש" ב"סביבה פועלית", ועבדה כמתרגמת במפעל "טכנומטל".
אחר כך היא עבדה כמתרגמת, כגננת, וכמורה פרטית לגרמנית. בשנת 1982 הופיע ספרה הראשון "ארצות המישור", שצונזר באופן קשה. כעבור שנתיים הספר פורסם בגרמניה בצורתו המקורית. ב-1987 היגרה לגרמניה.
גם אחרי שעזבה את רומניה, וזכתה לפרסים חשובים במערב, כמו פרס ברלין ופרס קפקא, היא המשיכה לתאר את הגיהינום של רומניה, מונעת, בין היתר, מן החשש שליווה ומלווה כל מי שנולד שם ויצא משם חי, והשואל את עצמו עד היום איך הוא יכול היה להיות, למי היה הופך אם היו מפעילים עליו מידה בלתי נסבלת של לחץ. כי בכל אלה שנשארו שם, דבק אבק של שיתוף פעולה.
רומניה ממשיכה להתקיים בגיאוגרפיה הפנימית של כל מי שנולד בה. היו שהצליחו לעזוב בזמן ושתקו, ורצו רק לשכוח. היו, כמוני, שחיו בהזיה של איזו חזרה שתבוא אי פעם, ואשר יהיה בה לעשות במאגיה של הזמן כאילו הקומוניזם לא היה כלל. והיו כאלה שנאבקו, כמו מולר.
זה היה מסוכן. ידה של הסקוריטטה יכלה להגיע רחוק, כפי שקרה, לפי החשדות, במקרה של חוקר הדתות יון קוליאנו תלמידו של מירצ'ה אליאדה. קוליאנו נורה למוות בתא שירותים באוניבריסטית שיקגו. מולר לא נרתעה להפגין שוב ושוב ולזעוק נגד אנשי סקוריטטה לשעבר שעברם "טוהר".
מולר כתבה על האכזריות של הרומנים, שהמשטר הפך אותם למכונות מעשים, כשהעיקר היה לא לגעת באף כפתור שלא תוכנת על ידי המפלגה. מולר קיבלה את הפרס השנה, עשרים שנה בדיוק אחרי המהפכה שבה רומניה התנערה סוף סוף מצ'אושסקו. לוועדת פרס נובל יש זיכרון ארוך.
הסופר יותם ראובני הוציא לאור בימים אלה את הספר "החזרה" (הוצאת נמרוד), העוסק בשדר רדיו ישראלי שחוזר לרומניה אחרי 25 שנה ומחפש את אהובתו הראשונה.
נא להמתין לטעינת התגובות
