השיפוץ הושלם: על הספר "פיגומים" של יחזקאל רחמים
כשהמורה שלו רצתה לראות את התשובה שכתב, הדף היה ריק. כשהתחיל לכתוב בגיל 20 ומשהו, הוא לא הבין שזה קורה לו. אפילו כשהסיפורים הקצרים שלו זכו בפרסים, יחזקאל רחמים המשיך לעבוד על רומן. עכשיו אני מבין, הוא אומר עם הוצאתו לאור של ספרו "הפיגומים", שהכל היה חלק מהדרך שצריך לעבור
שמו של הספר לקוח מהסיפור הארוך ביותר בספר, "חינוך מיני על פיגומים", שמתאר נער שעובד עם פועלי בניין מבוגרים וסופג את אורח החיים שלהם, ובהמשך, עובר התנסות מינית ראשונה עם אישה. "לפעמים נראה שהפיגומים האלה, יותר מלעזור לנו לטפל בקירות החיצוניים, הם נותנים נקודת תצפית טובה על הבחורות שהולכות למטה הלוך וחזור", מתאר גיבור הסיפור.
רחמים מתעכב על המתח שבין נקודות המבט השונות - הארצית ו"הפיגומית", ועבורו, הוא מסמל בין השאר את תהליך היצירה שעבר בשנים האחרונות. "הנער עובר את ההתנסות עם האישה בדרכו, תוך הבדל ניכר מ'הידע' שרכש מעל הפיגומים. נדמה לי שהדרך שעברתי עם 'פיגומים' בספרות דומה במשהו לזו של הנער מהסיפור האוטוביוגרפי הזה, לפחות בתחום הרגש והגוף".
ממתי אתה כותב?
"אני לא משתייך לסוג הסופרים שיכולים להתוודות על תחילת כתיבה בגיל ארבע. על פי סיפורים משפחתיים ועדויות מורים, בילדותי נמנעתי מכתיבה. פעם, בבית הספר הצרפתי ביפו, קראתי בקול את תשובתי מהמחברת, והמורה - מאדאם ויולט - התעקשה לסמן לי "וי" ליד התשובה היפה. כשהיא הגיעה לשולחן שלי, היא גילתה שלא היה כתוב במחברת דבר. אפילו את השאלות היא לא מצאה. ואז נשלחתי לאבחון".
"תחילת הכתיבה הספרותית שלי הגיעה בפרץ מטעם עצמו במחצית השנייה של שנות העשרים לחיי. זה קרה על ספינת נוסעים באמזונאס בברזיל, ליד הבר הקטן בירכתי הספינה. חבריי למשקה ולרוח הערב החמימה התפנו כבר חזרה לערסליהם, ואני נותרתי לבדי לצד השולחן הפשוט שעליו נותרו בקבוקי בירה המרוקנים.
"שלפתי מהתיק מחברת קרטון ששימשה אותי לתזכורות ולרישום הוצאות. התחלתי לכתוב בלי שאבין מה בעצם אני עושה. אחרי כמה חודשים קראתי את מה שנכתב מעצמו במחברת ונתקפתי בתחושה-הבנה שאני צריך לספר. מאז "הכתיבה" נוכחת בחיי. הטקסט הספרותי שהחל להיכתב באותו ערב באוטובוס הנהר על האמזונאס הוא הפסקאות הפותחות של הסיפור האוטוביוגרפי "פוטו סניור", שמופיע ב"פיגומים".
למי הראית את הספר במהלך הכתיבה?
"הראיתי את הטקסטים לרבים וטובים. אציין בהזדמנות זו שניים עיקריים - רן יגיל ועמוס אדלהייט, עורכי כתב העת 'עמדה'. הסופר שבי חב לשניהם רבות. רבים מהסיפורים, עוד לפני שנכתבו, סופרו לרן יגיל ודוסקסו עמו בעל פה, כמעין טיוטא ראשונה ללא דיו. פעמים רבות רן הפנה אותי לספרים מסוימים כהזנה ספרותית נחוצה ובאופן שהשפיע על כתיבתי. חלק מהספרים נשלפו מספרייתו האישית וניתנו לי (אחדים מהם גם הוחזרו). למשל ספרו של עורך מוסף תרבות וספרות (בעבר), הסופר בנימין תמוז, 'חולות הזהב' וסיפורו 'סבון', שמי שיחפש טוב עשוי למצוא קשרים אל הסיפור "מים" ב"פיגומים". או מסיפורי חיים הזז, 'הדרשה', והקשר של סיפור זה ל'העוד של דוד והדרשה של יונתן'.
"לרוב, הסכין הראשונה בטקסטים שיוצאים החוצה היא זו של יגיל. את החוב לעמוס אדלהייט ניתן להמחיש בטיפולו ב'שוד בשדות החצילים'. הוא החזיר לי את כתב היד מסומן ומקושקש עד שולי השוליים, זאת עם ההבחנה המעניינת והחשובה בין כתיבה שהיא כתיבה תראפואטית לבין כתיבה שהיא ספרות. בעקבות הערותיו נוכשו אי אילו שורות מהסיפור שהתגבה בשל כך. את ההבחנה הזו אני נושא עמי כעוד לקח בארגז הכלים הספרותיים.
"את סך הטיפוח של השניים ניתן להמשיל לגן שבו מטפלים שני גננים: גנן אחד נדיב המרבה להשקות ולדשן, וגם יודע לגזום כשצריך, וגנן אחד שמרבה בעיקר לגזום ולנכש, אך יודע לדשן יפה בקרבת השורשים. נדמה לי שהיום שני הגננים כאחד מצויים במנגנון הספרותי המייצר שבניתי בתוכי".
האם אתה מרוצה מהתוצאה?
"כשהטקסט עדיין בחזקת כתב יד אני לא מרוצה אף פעם. תמיד אפשר לשפר. בשלב מסוים, כמו ב'חוק התמורה הפוחתת' בתחום האימון הגופני, העבודה הנוספת כבר מפסיקה להוסיף באמת. המשך השחזת הסכין לא מוסיף לה חדות. בשלב הזה אני משכנע את עצמי להרפות. קשה להיות מרוצה באותה המידה מכל חלקי ספר שנכתב במהלך שבע שנים, אבל אני מרוצה מאוד מהתוצאה הכללית.
"מבחינת הכתיבה, הסיפור שאני אישית מרוצה ממנו ביותר הוא 'מש"ק כנפיים', סיפור על טיול מיוחד לנגב של חייל וחיילת, אפסנאים בחיל האוויר. קרתה לי שם בכתיבה גלישה נהדרת. במקום לנסות להסביר, אולי עדיף להציב אתגר למי שמעוניין לבחון ולשחק: נסו לקרוא שלוש-ארבע שורות או יותר מהסיפור, ואז לעצור את הקריאה מבלי להישאב".
מי היית רוצה שיקרא את הספר במיוחד?
"הייתי חש מידה של סיפוק לו כבוד ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, היה מקציב מזמנו היקר מאוד לקריאת אחד או שניים מהסיפורים האישיים-חברתיים ב"פיגומים". המדינה בראשותו ובהנהגתו בשנים האחרונות העדיפה להיות הרבה יותר מדינה-שוק, 'ישראל בע"מ', והרבה פחות מדינה-חברה, 'ישראל בעם'".
"אני סבור שהתחושה והרושם הנוכחיים של התפוררות ערכים,
נא להמתין לטעינת התגובות
