מפגר בר-מזל: ביקורת על ספרו החדש של פאולו קואלו, "לבד בפסגה"
מפגר בר-מזל זו ההגדרה שקיבל פאולו קואלו במולדתו ברזיל. ספרו החדש, "לבד בפסגה", מספק להגדרה הזאת נימוק משכנע נוסף: הוא מנסה להיות מניפסט מחאה נגד העולם המודרני, אבל נראה כמו מוצר צריכה טיפוסי
כריכת הספר "לבד בפסגה", של פאולו קואלו
בספרו הנוכחי (ה-12) מחליף קואלו את ספת הטיפולים של הפרט לטובת מבט סוציו-תרבותי על החברה האנושית ככלל, אף כי גם כאן לא נפקד מקומן של קלישאות הקבע, שהפעם עלולות לבלבל קצת את הקורא הקפדן. כי אם "אין היגיון באהבה", איך זה ש"בעולם הזה, רק האהבה ראויה לכול. כל שאר הדברים, אין בהם כל היגיון". זירת ההתרחשות, שנבחרה כמשל לאובדנותה של החברה האנושית, היא קאן ("סדום של העידן המודרני") שלחופי המזרח התיכון: עיר בת 70 אלף תושבים, שבמשך תריסר ימים בשנה הופכת "לפסטיבל הסרטים של קאן", המרכז את כל שועיה ונדכאיה של הממלכה השביעית, שכולם "מנסים להיראות הרבה יותר חשובים ממה שהם באמת".
עלילת הספר נפרשת על פני יממה אחת במהלך הפסטיבל, שאל מידותיה הצרות דוחס קואלו קאסט של דמויות קרטון על הציר המחבר שבין הבנאלי למופרך. דוגמנית, כוכבנית, מעצב אופנה ואפילו מל גיבסון בתפקיד אורח, המשתף אותנו בחרדות עומק כמו "אני לא מרגיש שאני ראוי להצלחה שלי". מעל כולם מתנשאת דמותו ההזויה והמטומטמת (אפילו בסטנדרטים הגמישים של קואלו) של אוליגרך רוסי, שבשם אהבתו הנכזבת לאשתו שסרחה (עם מעצב אופנה), הופך לרוצח סדרתי עם "תוכנית גדולה לטיהור העולם".
המסר של קואלו לבני מינו פשוט: תראו לאן נגיע אם נתמכר לתחליפי ריגוש מלאכותיים ולכל שאר סימני הריקבון של חברת ההמונים: התפוררותן של מסגרות חברה מסורתיות; מתירנות מינית וסקס עקר מרגשות; שיממון תרבותי; פולחן יופי ונעורים; צריכה אובססיבית של מוצרים מיותרים; פסימיזם אובדני, והכי עצוב, בני אדם שאיבדו את טעם החיים ואת היכולת לאהוב. "אנשים רגילים מתלוננים על חוסר הצדק האלוהי, וסובלים למראה אנשים אחרים שנהנים", הוא מגלה לקוראיו את הסוד הגדול של הבריאה. "הם לא תופסים שאף אחד שם לא נהנה, שכולם שם מודאגים וחסרי ביטחון ושהתכשיטים, המכוניות והארנקים השמנים מסתירים את תסביך הנחיתות הקיצוני שלהם".
"לבד בפסגה" מנסה, בקיצור, להיות מניפסט מחאה נגד "הסטיות של העולם המודרני", אך נראה כמו מוצר צריכה טיפוסי של החברה שאותה הוא מבקר: שטחי, מלאכותי וחסר נשמה. העובדה של"אמן החיפוש הרוחני" (כפי שהוגדר על גב אחד מספריו), יש היום יותר קוראים מאשר לקפקא (מאה מיליון עותקים ב-150 ארצות), מאששת מצד שני את המנטרה הקואלואית הקבועה, על יכולתו של כל יילוד אישה להגשים כל חלום. מי שאושפז בצעירותו במוסד פסיכיאטרי ועד גיל 38 חיפש את עצמו כנווד מסומם, פזמונאי, מחזאי ועיתונאי, הוא היום אלכימאי שהופך סימני דפוס לזהב. מה שמסביר למה במולדתו הוגדר בשלוש מילים קולעות: "מפגר בר-מזל".
לבד בפסגה. פאולו קואלו. מפורטוגזית: אראלה טלנברג לרר ידיעות אחרונות, 395 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
