חרדת ביצוע
"לבנון" הוא סרט המפשיט את הגבר הישראלי מהפוזה המאצ'ואיסטית. חבל רק שהבמאי שלו לא הלך עד הסוף, והדביק לו גם היבטים פוליטיים בלתי ראויים
המנהלת הנאמנה הייתה גם זו שהסיעה את שמוליק האבל הביתה, ובדרך, בעודו לבד עמה במכונית, התגנבה למוחו המחשבה שאם הוא יוסיף לבכות, היא תשוב ותחבק אותו, והוא ישוב אל מצבו הזקפתי. וכך היה. שמוליק והמנהלת פסעו פנימה בצוותא, הנער פרץ בבכי מר, היא שבה והצמידה את שדיה אל גופו הרעב, שהגיב בהתאם. תבכה שמוליק, תבכה, ניחמה אותו המנהלת, בעודה חשה בתורן מכנסיו המתרומם. תבכה שמוליק, זה יעשה לך רק טוב, ליטפה אותו בהבנה, והוסיפה וליטפה וליטפה עד שבאמת נהיה לו טוב מאוד. כלומר, שמוליק גמר כשגופו צמוד צמוד למנהלת המבינה.
החיבור הטעון שבין ארוטיקה ומוות, הוא בוודאי נושא להתדיינות בין מומחים לקושיות פרוידיאניות. ממש כמו הדיון המתבקש בסוגיה הרועמת של מות האב, ובתוך כך סילוק המחסום הגברי החוצץ בין הנער לבין המטרה הנשית שממולו. כתבי זיגמונד פרויד אולי יכולים לסייע בבירור הנקודות האלה, אך קודם כול יש להדגיש כאן ששמוליק מעוז, שכתב וביים את "לבנון", הוא , ולא פרויד כזה או אחר, שאחראי לסיפור המפורט על אודות המנהלת. שכן שמוליק המתאבל הוא בפירוש בן דמותו של יוצר הסרט, שבחר דווקא דרך הסיפור הזה לשוב אל העבר שמחוץ לטנק, שבו הוא תקוע במשך כל דקות הסרט.
אפשר לומר על "לבנון" שהוא סרט פציפיסטי, ושבוודאי שניתן להחיל עליו את היפוכם של הדברים - סרט ישראלי הממשיך את מגמת הטשטוש הפוליטי, שכה בולטת בקולנוע העוסק בפלישה ללבנון. אפשר להסביר שסרטו של מעוז שהוא גם סרט אימה, אך חובה לאזכר כי קודם כול מדובר בסרט חניכה, בטקס קבוע שהזכר הישראלי נדרש לצלוח כדי להוכיח את גבריותו - את יכולתו להניף את התותח הפרטי שלו, לכוון אותו למטרה ולנפק פגז מדויק הפוגע בה בול.
שמוליק, הטנקיסט-התותחן, שבזמן אמת ולנוכח פני האויב נכשל טוטאלית בביצוע המשימה הזאת, יכול להתנחם בזיכרון המתוק ההוא, כשהיה מול גופה המנחם של המנהלת; שם הוא דווקא נחל הצלחות מסוימות, לפחות על פי הסיפור שהוא מגולל באוזני שלושת רעיו לקרב, שהישיר בהם מגיב מיד: "בוא'נה, העמדת לי את הזין עם הסיפור הזה".
הם היו ארבעה. שמוליק התותחן (יואב דונט), הרצל הטען-קשר (אושרי כהן), יגאל הנהג (מיכאל מושונוב) ואסי המפקד (איתי טיראן). ארבעה שנקלעו בראשית יוני שנת 1982, שלא בטובתם, לסיור אלים בשטח לבנוני שזה עתה נשטף על ידי האדרנלין הצה"לי.
לכאורה ניצבה בפניהם משימה לא מסובכת, אפילו טריוויאלית. הטנק שבו הם מצוותים נדרש ללוות כיתת צנחנים, בפיקודו של הקצין האנרגטי המכונה ג'אמיל (זהר שטראוס), היוצאת לטהר עיירה, שזה עתה נכתשה על ידי מטוסי חיל האוויר. נכנסים מצד אחד, יוצאים מהצד השני, ובדרך מרססים כל מה שזז. פשוט ויעיל כמו אונס קבוצתי.
פקודה לחוד, וביצוע לחוד. שמוליק נתקף שיתוק כשנדרש ללחוץ על הדק התותח; יגאל מאבד את השליטה על לוח החשמל ועל ההגה; אסי המפקד שוקע בתוך ערפול של הלם קרב. רק הרצל הטען-קשר, המוצג בסרט כבלתי משכיל בעליל, כמזרחי היחיד בצוות, נותר עם שכל ישר, עם יצר הישרדות ותחושת אחווה
בז'רגון הפסיכולוגי אפשר לסכם זאת בשתי מילים: חרדת ביצוע. רגע לפני שהזכר המתבגר נדרש לייעודו האמיתי ככובש, הוא קורס. מעוז מקל על הפרשנות הזאת כשהוא מניח מול נהג הטנק תמונת גברת עירומה, שנתלשה ממגזין פורנוגרפי. רק כדי להזכיר לצופים שהמטרה הניצבת מול הזכרים הצעירים היא לא האויב הלבנוני המסוכן כל כך, אלא האישה מן החלומות, ששדה הזרוע במוקשים וחתחתים מפריד בינה לבינם.
וכמו לחזק את הטיעון המתבקש מאליו הזה, מציב מעוז מול הטנקיסטים המבוהלים את המראה הקרבי הראשון שצץ מולם - אם לבנונית קרועת בגדים, הניצבת מבועתת מול תותח הטנק וערוותה חשופה. שמוליק, איפה היא ואיפה המנהלת הסבלנית? ומדוע זה דמם התותח שלך דווקא עכשיו? יגאל הנהג, זה שעוד מעט יאבד שליטה על ההגה, לא בעניינים בשלב הזה, משום שהוא מסתפק מראש בגעגועים קולניים לאמא, שמשעשעים את רעיו לקרב.
"לבנון" אינו הסרט שהעולם חשב שהוא, כאשר הוענק לו לפני שבועות ספורים פרס "אריה הזהב" של פסטיבל ונציה - גדול ההישגים הבינלאומיים שרשם לזכותו סרט מתוצרת ישראל. "לבנון" איננו סרט המפשיט את הפולש הצה"לי ללבנון מהמעטה המיליטריסטי שלו.
"לבנון" הוא בעיקר סרט המפשיט את הגבר הישראלי, זה שמצטנף בתוך חלל הטנק-רחם, מהפוזה המאצ'ואיסטית שלו. חבל, אם כך, שמעוז - קולנוען מתחיל שזה לו סרטו הראשון בלבד - לא התמיד להיאחז בגישה הזאת, ומצא לנכון להדביק גם היבטים פוליטיים בלתי ראויים בעליל אל מבנה הסרט.
אם לא די היה בשכבות הטיח שהסרטים "בופור" ו"ואלס עם באשיר" מרחו בהן את קירות המגן של המצפון הציוני, בא כעת "לבנון" ומגניב תת מסר משלו ליבבות הלא ידענו-לא רצינו. עיקרו של מסר זה הוא בהרחקת האחריות על האלימות המלחמתית מהפולש הצה"לי, זה שלגרסת מעוז נתקף אין אונים מול משימה קרבית, כל משימה קרבית שהיא. ואם הישראלים הם בעיקר מבוהלים ולא יורים ולא פוגעים, מי אחראי להרס באותה עיירה אנונימית, ששרשראות הטנק אמורות לרמוס?
על פי הנראה על הבד אלה הם רעולי פנים העוטים כאפיות ומאיימים ברובה שלוף על משפחה לבנונית; אלה הם חיילי הצבא הסורי, שבניגוד לכל אמנה בינלאומית התגנבו אל תוך שדה הקרב המקורי, ומאיימים מקרוב על חיילנו-יקירנו; אלה הם אנשי הפלנגות הנוצריות, חברים של באשיר ג'ומייל, שמטילים טרור על סביבותיהם.
והישראלים מה? הם בכלל שרויים בהלם קרב, והטנק שלהם לא יורה. הם במקרה שם, בתוך המרק המזרח תיכוני הרותח הזה. בקיצור, כל הטיח והשליכטה מוטלים פה על קירות ומרצפות הטיעון הציוני לדורותיו, תוך התרחקות מדודה מהמטרה הראשונית שסימן מעוז, כשהקדיש למנהלת הרחומה את הסצנה הארוכה ביותר בסרט. צילום חודרני מדי, מציצני, כמעט פורנוגרפי, עם עריכה בקצב זוחל ומשחק חלש של מרבית המשתתפים, משלימים את החבלה העצמית שמעוז מחבל בסרטו.
נא להמתין לטעינת התגובות
