קאנט, מכיר? ביקורת על הספר "מודדים את העולם"
"מודדים את העולם" אינו אלא קשקוש תפל ונטול הומור, שמצליח לעשות רק דבר אחד: ניימדרופינג אובססיבי לאנשי רוח מנוחים
הסיפור עוסק בשני גברים ראויים: אלכסנדר פון הומבולדט, חוקר ארצות ומי שעל שמו אוניברסיטת הומבולדט בברלין (בניין יפה), והמתמטיקאי קרל פרידריך גאוס - אותו גאוס שדורות של סטודנטים למדעי המדינה ולפסיכולוגיה מקריבים את ציוניהם על מזבח ההתפלגות הסטטיסטית שלו. שניהם אנשי מדע מבריקים שתרמו רבות לידיעותיו של המין האנושי על העולם, ולמרבה השמחה - שמחתו של הסופר הצעיר הווירטואוז, המצחיק, הקונדסי - הם גם נבדלים זה מזה מאוד. אחד אוהב נשים, השני סולד מהן. האחד חביב, השני בלתי נסבל. ושניהם גרמנים! כמה גדול הפוטנציאל הנובליסטי, אומר לעצמו הבחור שרוצה להיות סופר. כמה רבות המשמעויות המחוכמות שאפשר להמציא כאן על האופי הגרמני, על הגרמניות עצמה! לו רק אפשר היה לדחוף אל הזירה גם כמה אנשי רוח, מה רב היה העונג שבעימות בין המדע והפילוסופיה!
הרומן נפתח בפגישה בין הומבולדט וגאוס, ואחר כך חוזר בזמן כדי לתאר את סיפור חקירותיהם של שני המוחות הגדולים הללו. וברור מאליו שאכן נזרקים הנה גם כמה אנשי רוח. כי יותר מכול אוהב הטקסט הזה לזרוק שמות אל החלל.
רומן היסטורי, מה יש לו בין דפיו? ל"מודדים את העולם" יש הרגל מבריק ממש, איך לא חשבו על זה קודם, להנחית על הקורא מפגשים עם כל המי ומי. הביטו במורד המסדרון החשוך - האין זה קאנט? דפדפו עוד מעט, והנה גתה. הנה גם (להבדיל) כושי אלמוני, אבל אל תתבלבלו: מיד נסדר מפגש עם פרנקלין, ההוא מהברקים. וכמה נחמד לטוס כך בכדור הפורח של האחים מונגולפייה! הניימדרופינג הזה - גם אם הוא מבוסס על עובדות היסטוריות - נותר בגדר ניימדרופינג. לא עלילה חשובה כאן, לא יכולת סיפור. לקלמן הצעיר, שזהו ספרו הראשון, די בהיכרות רופפת עם מספיק אנשים שאת שמותיהם אפשר לזרוק אל תוך הטקסט. הכול דל, רדוד, סכמטי, מכני לעילא.
אבל העניין העגום באמת הוא בעצם היות הספר הזה רומן היסטורי. אם איני טועה, היה זה מישל דה-סרטו שהציע שהספרות נבדלת מן ההיסטוריה בכך שהיא מכילה את הרשמים הנפשיים של האירועים - ממד של ההתרחשויות שההיסטוריוגרפיה אינה יודעת להתמודד איתו, אינה מסוגלת לרשום אותו בין דפיה. הספרות מציעה את האפקטים, את התחושות; והרי אפילו היה זה המדד היחיד שעומד לרשותנו בבואנו לנסות לזהות ספרות סבירה, היה "מודדים את העולם" נכשל.
טכניקת הסיפור שלו מונעת מהדמויות להשמיע את קולן: הן מדברות בגוף שלישי שחורג מן הצורה הגרמנית המנומסת, מפני שהן מדברות גם על עצמן-הן בגוף שלישי. הטקסט הופך כבד, יגע, אפילו עילג ("ייתכן שזה יישמע מוזר, אבל אף פעם לא טרח לחשוב על כך, אמר בונפלאן"; "כוונתו היא תיאולוגית להפליא, אמר גאוס").
אפילו זיון שאחרי הנישואים הופך לאירוע טכני ומרוחק, שמסתיים, אגב, במדען דגול שנוטש את רעייתו באמצע מעשה האהבה כדי לרשום איזו נוסחה. והרי אפילו היינו קוראים זאת ביומנו של המדען היה הדבר נשמע מגוחך ובלתי סביר. כך או כך, הכול מחזיר אותנו לקלישאה הגדולה ביותר, החבוטה ביותר, אבל המדויקת ביותר, של ביקורת הספרות: הראה את הדברים, לעזאזל, אל תספר אותם. לקלמן אין מושג איך להראות.
ב"טלגרף" הלונדוני תלה אחד המבקרים בקלמן את תקוותיו לסופר גרמני גדול, ראשון בדור חדש של סופרים גרמנים גדולים. מלכתחילה איני יודע מה צריך לקרות למבקר כדי שיפליג בשבחים כאלה על סופר צעיר; אבל העובדה שתואר כזה נקשר עכשיו בשמו של קלמן צריכה להדליק נורה אדומה בכל אדם שמעריך ספרות אירופית. ה"קונדסות" שמדברים עליה בגב הספר נוגעת, כנראה, לדיבורים המשעשעים-לכאורה של קלמן על מעשה הרומן. "הייצוג האמנותי מסלף את מראה העולם. למשל, תפאורה שאינה מנסה להסוות את העובדה שהיא עשויה קרטון. . . רומנים המאבדים את דרכם במבוך של אגדות שקריות, מכיוון שהמחבר כורך את הפטפוטים שלו עם דמויות היסטוריות".
זה מדויק מאוד, אבל צריך להבין: כאן אין זו מטא-ספרות, ובוודאי שפסקה זו ודומות לה אינן בדיחות עצמיות ברומן שמאוהב בשטויות של עצמו. זו בדיחה על חשבון הקוראים ועל המבקרים שלא יבינו כמה מטופש, יומרני וטכני הספר הזה.
"מודדים את העולם" דניאל קלמן מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל ועדינה שטרן. ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג, 239 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
