הפלמ"חניק המהסס: ביקורת על ספר מעזבונו של שלמה ניצן ז"ל
הסופר והמשורר שלמה ניצן לא זכה להכרה ולפופולריות שזכו לה סופרים טובים אחרים בני דורו. ספר שירים מעיזבונו מחזיר את כישרונו הייחודי לתודעה
נדגים מתוך השיר "על הגשר ומתחתיו": "לאן את מתגלגלת/ ארץ דוהרת/ לאן את טסה/ מכאן לשם, משם לכאן-/ פנסים אדומים לכאן לבנים לשם-/ לאן / טס-רץ רכב ברזל זה/ יום ולילה/ בנתיב איילון/ שעה ושעות/ ללא הפסקה/ במלוא קובעת היממה/ ללא הפסקה/ מאתיים בשנייה/ אלפיים בדקה/ אדומים לכאן לב? נים לשם-/ ארץ ארץ לאן?".
הוא היה סופר בחסד, בן דור הפלמ"ח, שלא זכה בחייו להיות ידוע כסופרים המרכזיים בני הדור הנפילי ההוא (משה שמיר וס' יזהר). דור הפלמ"ח זה אומר סגנון מאופיין, מעין כתיבה אקספרסיבית זורמת תודעתית. לעתים המספר בוחר לו דמות חיצונית ומשיח עימה. תוך גמגום והיסוס הוא פורש את סיפורו. זה אומר דמויות עגולות, אנושיות, שפה עשירה ומצלולית, אינדיבידואל המייצג יותר את הקולקטיב ופחות את עצמו, אבל בשום אופן אין הוא סטראוטיפי, הוא עמוק ומוקשה.
שיאה של יצירתו היא ללא ספק הטרילוגיה "צבת בצבת", הכוללת את הרומנים: "בינו לבינם" (הקיבוץ המאוחד, 1953), " צבת בצבת" (הקיבוץ המאוחד, 1956) ו"יתד לאוהל" (ספריית פועלים, 1960). זוהי סאגה משפחתית המתארת אב ובניו בקרבות ובעורף. הרומן הראשון עניינו הימים של ערב הקמת המדינה, והוא מסתיים בליל ההכרזה באו"ם; השני הוא ספר של תקופת היחד הגדול במלחמת השחרור; השלישי מתאר את ראשית ההתפוררות של היחד-אנחנו, כשהישראלי מבקש להיות יותר "אזרח העולם" כמאמר שירו של ידידו הטוב של ניצן, זך.
בעשרות השנים שיבואו אחר כך יפנה ניצן לכתיבת נובלות ורומנים קאמריים. ראויים לציון שניים: ברומן הקצר "שעה גנובה" (ספריית פועלים, 1972) שעליו זכה בפרס ברנר, ניצן מיטיב לתאר אלמנת מלחמה המתקשה להיפרד מבעלה. ניצן כותב את קולה מתוך
מצב של אלמנות-חיה. היא נושאת מונולוגים של בדידות מיוסרים-מתנצלים לבעלה המת. בקוראי את הספר הבנתי לפתע עד כמה המלחמה האמיתית היא לא בשדה הקרב, אלא בלבם של אלה הנותרים לזכור. בנובלה "ספירת מלאי" (ביתן, 2000) שכתב בזקנתו, ההרהורים במרחב הפתוח מתחלפים במתחם המדכא של בית החולים.
אחד הנושאים המרכזיים ביצירתו של ניצן הוא מעבר הדורות: אב אל בן. ניצן עצמו מיטיב לסכם אותו בשיר "חיבור", מתוך ספר השירים שהופיע עתה: "אבי-/ הכיר אותי,/ לא הכיר את בני./ / בני-/ מכיר אותי, לא הכיר את אבי./ / אני-/ הכרתי את אבי,/ מכיר את בני./ /אני/ מחבר אל אשר היה לפניי,/ מתחבר אל אשר נמשך אחריי./ / אני חייב לצאת/ מעצמי/ לפנות מקום/ לאבי ולבני". ניצן הלך לעולמו, וכעת הפרוזה היפה שלו יוצאת אל דרכה העצמאית בלעדיו.
"צמחתי להיות לפניך" שלמה ניצן כרמל 56 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
